התספורת היומית של בעל עסק בישראל

אי אפשר לכתוב על זוג שמנהל עסק בלי לכתוב על אהבה ועל יחסים. זה משהו בהתנהלות של דודו ואהובה, בהרגשה שאופפת את המספרה שלהם ברמת החייל, בלב אזור העסקים של צפון תל אביב. דודו מדבר ואביבה מביטה. זה הכל במבטים שלה, כי בוסיות אמיתיות אינן מדברות הרבה. הן לא צריכות. בשעות שביליתי במספרה שלהם פגשתי את יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, שדודו אחראי על הזוויות המדויקות של הבלורית שלו; ועוד עורך דין מוכר בתחום הקניין הרוחני שהסביר לי בעדינות שאצל ספר, כמו אצל כומר, לא מקליטים ראיון. ואולם גם כל הרגעים המיסטיים והאינטימיים שנכנסים ברווחים הדקים שבין ספר ללקוחותיו הקבועים אינם עוזרים להסתיר את האבסורד שבקיום היומיומי של עסק קטן בישראל.

הנה מספרים אחדים: בשנת 2014 פעלו בישראל 532.6 אלף עסקים, והסיכוי של עסק לחגוג עשור להיווסדו באותה העת (כלומר עסקים שנוסדו ב־2004 או לפני כן) עומד על 36.8%. כלומר: רק אחד מכל שלושה עסקים בישראל מצליח לשרוד עשור. המספרה של דודו ואהובה קיימת מ־2010. לדודו היתה מספרה בין 1992 ל־1998, ואחריה תקופה ארוכה שבה הפסיק לעבוד בגלל תאונת דרכים. כשהזכיר את התאונה לא יכולתי שלא לשאול: מה עושה עצמאי שנפצע קשה בתאונה, האם המדינה מפצה אותו? דודו כועס. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בישראל נחקק כדי שכל אדם שנפצע בתאונה יקבל פיצויים מהמדינה ללא קשר לאשמתו. אם אתה שכיר אין בעיה, תיכנס מצד אחד של האקסל ותצא בצד השני. אם אתה עצמאי - ברוך הבא למאבק להוכיח כמה אתה מרוויח וכמה בדיוק כואב לך להמשיך להפעיל את העסק.

לכתבות הנוספות בפרויקט מהשטח:

• אמיתי גזית עלה לגג עם הפועלים הטורקים שבונים את תל אביב וראה משם את סין
• שאול אמסטרדמסקי התאשפז ליום אחד בחדר המיון של איכילוב וחזר עם כאב לב
• תומר גנון קטף אגסים בראש פינה והתגלגל עם המחיר שלהם עד למדף בסופרמרקט
• עמרי מילמן בילה יום עם הפרות בכפר ויתקין וגילה שהן לא היחידות שחולבים אותן
• מיקי פלד שמר על פעוטות במשפחתון של משפחות קשות יום והבין שלגננות אין מי שישמור עליהן
• תומר ורון ותומר הדר פיצחו את סוד הקסם של חברות הליסינג שחיסל את שוק היד השנייה בישראל
  

כתבת "כלכליסט" הדס גליקו על הכיסא של דודו. חוששים לדור ההמשך צילום: עמית שעל

זה בדיוק סוג הסיפורים שממחישים את השבריריות של החזקת עסק קטן. כשהכל טוב, הכל טוב, אבל אם קורה לך משהו, רשת הביטחון שלך כבעל עסק נחותה ביחס לזו שיש לשכיר. וזו מציאות שגם יוזמות חקיקה, שהן ראויות כשלעצמן כמו דמי אבטלה לעצמאים, לא פותרות עד הסוף. בדיוק מהסיבה הזו, כששואלים את דודו ואהובה אם ירצו שבתם דניאל, שעוזרת היום במספרה, תמשיך להחזיק את העסק בעתיד, הם מהססים. הם לא בטוחים שמדובר ברעיון טוב.

כשמדברים על קשיי הישרדות, אירועים חד־פעמיים כמו תאונה הם לא המקומות היחידים שבהם בעלי העסקים נתקלים בבעיות. גם החיים היומיומיים מזמנים להם שפע של בעיות בירוקרטיות. דודו מספר, למשל, שבעל עסק שרוצה לתלות שלט מעל לחנות שלו משלם מס שילוט וצריך לשלוח את השלט לאישור מחלקת ההנדסה. עוד 800 שקל בשנה כדי שעיריית תל אביב "תסייע" לדודו לעדכן שיש פה מספרה.

גם החיים היומיומיים מזמנים להם שפע של בעיות בירוקרטיות צילום: עמית שעל

שליחי העירייה בשטח הם הפקחים, ולדודו יש לא מעט סיפורים על התנגשויות איתם. "בתקופת צוק איתן הדבקתי על הדלת מדבקה בקוטר 10 סנטימטר שאומרת שיש לי צבע חדש לשיער, לא כימי. בהפוגה בין האזעקות מגיע אליי פקח ואומר לי, 'עכשיו אתה מוריד את המדבקה הזאת, ובנוסף תזיז את הסטנדים שלך שלא יהיו צמודים לזכוכית". דודו חשב שאחד מחבריו מתבדח על חשבונו. "שאלתי אותו, מי שלח אותך? חשבתי שמישהו ממחלקת הבילוש שאני מתנדב בה מנסה לעבוד עליי. הפקח אמר לי - אני חוזר תוך עשר דקות, ואם אתה לא מוריד אני נותן לך דו"ח. אמרתי לו שאוריד את המדבקה, אבל שארצה לצלם אותו בווידיאו בסלולר מבקש ממני לעשות את זה, ולמה. הוא סירב. תביני, בחוץ אין נפש חיה, תקופת מלחמה, אבל לעירייה מפריעה מדבקה על הדלת?".

וישנו סיפור הארנונה. ב־2010 ניצח בעל רשת המספרות מישל מרסיה את עיריית תל אביב בדיון שהגיע עד לבית המשפט העליון. בפסק הדין נקבע שרבע מהמספרות בעיר יסווגו כבתי מלאכה ולא כבתי עסק, מה שהיה אמור להוביל להקלה משמעותית בארנונה. אבל השמחה נגמרה מהר. לטענת עיריית תל אביב, קביעת בית המשפט העליון התבססה על הגדרה לא ברורה בצו הארנונה של העירייה. אז העירייה הלכה ושינתה את צו הארנונה אחרי פסיקת בית המשפט והספרים חזרו לשלם ארנונה גבוהה, גבוהה מזו ששילמו לטענתם ערב פסק הדין. "תביני איך זה עובד. קיבלתי הודעת תשלום נמוכה, ואז אחרי שלושה ימים הגיעה דרישת תשלום חדשה גבוהה בהרבה. נדרשתי לשלם גם 20 אלף שקל רטרואקטיבית. היום אני משלם 4,000 שקל ארנונה, שזו הוצאה מאוד גדולה בסל ההוצאות שלי והרבה יותר גבוהה ממספרות אחרות בארץ", אומר דודו. בעיריית תל אביב, שאליה פנינו כדי להבין מדוע הוקשחו התנאים, העדיפו שלא לענות.

המספרה של דודו ואהובה. "בתקופת צוק איתן הדבקתי על הדלת מדבקה בקוטר 10 ס"מ שאומרת שיש לי צבע חדש. תקופת מלחמה, אבל לעירייה מפריעה מדבקה על הדלת?" צילום: עמית שעל

דודו מוסיף לדבר, כואב ונרגש. על הקשיים לקבל הלוואות, עלות החומרים, העובדה שאין לו חניה מחוץ לעסקו, שהוא לא חושב על הפרשה לפנסיה. העסקים הקטנים הם אולי מנוע הצמיחה של המשק, כמו שאומר לי הרצוג ממקומו על הכיסא של דודו, אבל בפועל דודו ואהובה לא מרגישים שהם מצמיחים כלום, קל וחומר צומחים בעצמם. הרצוג שולף: "אני רואה מקרוב זוג שמטרתו היא רק לצוף מעל המים. הממשלה לא שמה דגש איך לחזק את מנוע הצמיחה הזה".

בינתיים דודו ואהובה שורדים באמצעות שבירת השוק, גרף שכל כלכלן מכיר. מחיר יורד - ביקוש עולה. תספורת לאשה במרכז ת"א עולה 150-180 שקל, ואילו אצל דודו אפשר לסגור פינה עם צבע ב-200 שקל. בתקופת צוק איתן הוא חנך מחירון חדש, לאחר שהבין שהוא חייב להיות הכי אטרקטיבי בסביבה כדי להביא את הלקוחות אליו. ומבחינתו אלו מחירי רצפה. עד הודעה חדשה דודו לא מעלה מחירים. ואולם על הרצפה, או עם הגב לקיר, זו לא דרך להצמיח עסק. זו רק דרך לשרוד.