כמה עולה לשיר "יום הולדת שמח"

פאטי היל היתה מאנשי החינוך מהמשפיעים ביותר במאה ה־19. היא סייעה לעצב את החינוך לגיל הרך כפי שאנו מכירים אותו. אחותה מילדרד היתה חוקרת תרבות שהקדימה את זמנה וניבאה, עוד ב־1893, ששירת השחורים תוליד את המוזיקה השלטת במאה ה־20. שתיהן נמנו עם ההוגים המרתקים ביותר במאה ה־19.

אז למה כל מה שזוכרים מהן הוא מריבה מוזרה שפרצה עשורים אחרי מותן ונוגעת לארבע שורות קצרות שחיברו לפני 122 שנה? איך ייתכן שאותו פזמון קצר וישן, שבשינוי מזערי נהפך לשיר המוכר בעולם "Happy Birthday To You", משמש עד היום מכרה זהב פרטי של חברת תקליטים אחת, ועשוי להישאר כזה עוד שנים רבות?

מרילין מונרו צילום: אימג'בנק, Gettyimages

בחודש הקרוב יפסוק בית המשפט המחוזי בניו יורק באחת התביעות הייצוגיות המוזרות באמריקה: ג'ניפר נלסון, שעבדה על סרט דוקומנטרי שמתעד את תולדות השיר "יום הולדת שמח", עתרה לבית המשפט בדרישה כי יקבע שזכויות היוצרים על השיר פגו לפני כ־90 שנה, אם לא קודם לכן, ולא יכולות להשתייך לבעליהן כיום, אולפני וורנר. בשנתיים שבהן המשפט התנהל נפרס קצת מסיפורו של השיר, והרבה מהאבסורד בחוקי זכויות היוצרים האמריקאיים.

רשמית, השופטים אמורים להכריע בסוגיה טכנית סביב תוקפן של תעודות היסטוריות. למעשה עומדת למשפט השאלה מה חזק יותר בחברה שלנו: ההיגיון הבריא או הפיתול המשפטי; מה שברור לכל ילד בכל גן, או פרוטוקולים טכניים ופרשנויות לחוק פג תוקף.

כבר נדמה היה שהמשפט הוכרע ושחברת התקליטים תמשיך עוד שנים רבות לגבות תמלוגים מכל תוכנית טלוויזיה וליצן במסיבות יום הולדת שיבקשו לשיר את תריסר מילות הברכה. אבל ברגע האחרון צצו ראיות חדשות, שירונים מטושטשים משנות ה־20 של המאה הקודמת, וכעת מחכים לראות כיצד מערכת הצדק האמריקאית תפרש אותם, והאם הם אלה שייאלצו את וורנר להיפרד מהנכס המניב שלהם, ואולי גם מכספי התמלוגים שהוא הניב מאז 2009, ושאותם ייאלצו להחזיר - בהתאם לחוק ההתיישנות מאז הגשת התביעה.

כששירים בגן היו סטארט־אפ

פאטי ומילדרד היל היו שתיים מששת ילדיהם של הכומר וויליאם וואלס היל ורעייתו מרתה ג'יין סמית מהעיירה אנקוֹרֶג' שבקנטאקי. אביהן, בניגוד למקובל באותם ימים, התעקש שארבע בנותיו ירכשו השכלה ומקצוע. "הוא האמין שכל ילדה צריכה ללמוד. לפני 60 שנה זו נחשבה דעה קיצונית, בעיקר בדרום", נזכרה פאטי היל בראיון שהעניקה ב־1925.

פאטי הפכה לאחת ממובילי פיתוח החינוך לגיל הרך באמריקה. היא הרחיבה את עבודתו של ממציא גני הילדים, הפדגוג הגרמני פרידריך פְרוּבֶּל, וגם פיתחה את מה שמוכר היום כ"קוביות היל" (Hill Floor Blocks), לימים ההשראה לפיתוח לבני העץ שמצויות כיום בכל גן ילדים כמעט.

שיר ה"בוקר טוב והיומולדת" בחוברת מ־1922, ללא הערת הזכויות. אם לא היו עליו זכויות בשעתו, אז אין עליו זכויות גם היום צילום: TNS

מילדרד היתה מוזיקולוגית שהתמחתה במוזיקה אפרו־אמריקאית, וכן ניגנה והלחינה. את תחזיתה לגבי עתיד המוזיקה השחורה היא פרסמה במאסה יוצאת דופן מ־1892, תחת שם העט הגברי יוהאן טוֹנסוֹר. בהתאם לרוח התקופה, כותרת המאמר היתה "Negro Music" ("מוזיקת כושים"), והוא נכתב בטון מתנשא מעט. אך הניתוח היה חד, וההתפעלות היתה כנה: "כשהמשיח של המוזיקה האמריקאית שלנו ימצא לנכון להיוולד, הוא יגלה שבהישג ידו כבר ממתין שפע של תמלילים ורעיונות דרמטיים שמהם יוכל להרכיב את המוזיקה האמריקאית", כתבה.

הסיפור מתחיל ב־1887, כשפאטי בת ה־19 נרשמה לבית הספר להכשרת גננות בלואיוויל, מיזם שהתעתד לפרוס במדינה גני ילדים לדוגמה, ולהביא את החינוך לגיל הרך גם לשכבות עניות. "התשוקה היתה להגיע לפעוטות העניים שבזמנו היו נשלחים לפנימיות מקצועיות כדי ללמוד אריגת שטיחים", נכתב על היוזמה בגיליון שנת 1907–1908 של כתב העת "קינדֶרגרְדֶן־פרַיימֶרי".

ב־1889 פאטי סיימה את לימודיה ומונתה למנהלת של אחד הגנים. כעבור ארבע שנים מונתה ליו"ר איגוד גני הילדים העצמאיים של לואיוויל. האיגוד בניהולה היה מתקדם לתקופה: הוא מנע את שליחתם לעבודה של הפעוטות שבחסותו, וב־1899 החל להכשיר מורים שחורי עור עבור גנים לילדים שחורי עור, שבאותה תקופה היו נדירים באמריקה.

בשנותיה בעבודה, פאטי פיתחה שיטה מקורית להדריך את ילדי הגן בעת ביצוע מטלות שונות ולאורך שלבי היום: שירים. היא חיברה פזמונים קצרצרים ופשוטים במיוחד וגייסה את אחותה מילדרד כדי שתלחין אותם.

כריכת החוברת מ־1922, שעשויה לשחרר לציבור את הזכויות של השיר "יום הולדת שמח" צילום: באדיבות whafh.com

"היינו כותבות טיוטה של שיר, ולמחרת הייתי לוקחת אותה לגן ובוחנת אותה על הילדים", סיפרה פאטי בעדות שנתנה במשפט משנת 1934. "אם משלב השיר היה גבוה לילדים או שהם התקשו לזכור אותו, היינו משנות אותו בלילה ולמחרת הייתי מנסה שוב. כך, עד שהיינו מגיעות לשיר שגם הילדים הקטנים ביותר יוכלו ללמוד בקלות".

שיר אחד שנולד כבר בתחילת דרכן המוזיקלית של האחיות נקרא "Good Morning to All" ("בוקר טוב לכולם"), ואלה מילותיו:

Good morning to you

Good morning to you

Good morning dear teacher

Good morning to all

את הלחן הנלווה לא תתקשו לדמיין.

ב־1893 השיר והתווים נדפסו בחוברת "שירים וסיפורים לגני ילדים". בעדותה מ־1934 סיפרה פאטי כי היא ומילדרד, וגם הגננות שהתלמדו תחתיה שרו לפעמים גרסאות שונות של המילים, וכשהנסיבות דרשו זאת המילים "בוקר טוב" הוחלפו ב"יום הולדת שמח". אך את גרסת יום ההולדת הן לא העלו על הכתב, ופאטי היתה אמורה להבין בזכויות יוצרים: לפני פרסום השיר ב־1893 היא אסרה על המתלמדות שלה אפילו לרשום על נייר את המילים או את הלחן.

פאטי מתה ב־1946. דורות אחרי מותה, קוביות המשחק בגני הילדים והשיר "יום הולדת שמח" מוכרים למיליארדים, ורעיונותיה על חינוך לגיל הרך היטיבו עם מאות מיליוני אנשים.

השאלה: מי שמח ראשון

האחיות היל הותירו מורשת. למרבה הצער, חלק ממנה הוא המצב שבו שיר מולחן הופך לרכושם של זרים, רק כי המילים והלחן הודפסו יחד באיחור קל. החלק הזה במורשתן עשוי להשתנות בקרוב.

כשהייתי צעיר ולמדתי עיצוב גרפי, אחד המרצים שלי היה אלווין אייזנמן האגדי, מאבות הגישה האמריקאית לעיצוב. אייזנמן אהב לשלב בשיעורים תיאוריה, עבודה מעשית וסיפורים מהחיים. באחד מהם, סיפור שהמשפט הזכיר לי, היה גם מוסר השכל: לעולם אל תחתמו על העתק שמש.

כל מי שצפה בסרט "קטן עליו" ("Elf") מכיר את זה: לפני ששולחים ספר לבית הדפוס מוציאים העתק יחיד שלו, להגהות ותיקונים.

כשהוצאתי ספר בשנה שעברה, ההוצאה שלחה גם אליי העתק שמש, ונדרשתי לאשר בחתימת ידי את כל העמודים בו. העותק ההוא יצא ממדפסת לייזר, והופק מאותו קובץ שממנו אחר כך הודפסו עותקי הספר שלי. אם זה היה קורה בצעירותו של אלווין, העתק השמש כנראה היה יוצא ממכונת דפוס סְדָ‏ר, כזו עם גלופות מיציקת עופרת. בהרבה מקרים המעצבים הגרפיים עוברים על לוחות דפוס השמש, אך יש שמטילים את האחריות על הלקוח (או הבוס) שבודק את הגליונות וחותם עליהם. החותם הוא האחראי. המדפיסים לא משנים טעות שלא סומנה.

אלווין סיפר לנו איך פעם, בשנות הארבעים, הוא חתם על טיוטת ספר לפני ההדפסה, ומאוחר מדי גילה שהערת זכויות היוצרים היתה חסרה. מאז 1989 כל יצירה מקורית באמריקה מוגנת בזכויות יוצרים, עם הערה או בלי. אבל לחוק הזה קדמה היסטוריה ארוכה וסבוכה. עד 1977, יצירה שלא הכילה את המילים "זכויות יוצרים" או את הסימן ©, ולצדם את שם בעל הזכויות, נחשבה אוטומטית ליצירה בחזקת הכלל.

התוצאה: אלווין הסתגר לשעות ארוכות עם חברים, חותמות גומי ועגלה מלאה בספריו, והוסיף ידנית את הערת זכויות היוצרים לכל עותק ועותק, לפני השליחה לחנויות. האנקדוטה הזו, שבמקור עסקה בתשומת לב ואחריות, במקרה מתאימה גם לתיאור גורלו של השיר"יום הולדת שמח".

נלסון מציגה שירון מ־1924. הסרט הדוקומנטרי הפך למאבק אישי, שהפך למשל על מערכת הצדק האמריקאית

אסכם פה רק את תמצית המאבק המשפטי. התביעה הוגשה אחרי שמפיקת סרטי התעודה ג'ניפר נלסון, שעבדה על סרט שמגולל את תולדות השיר, קיבלה מחברת וורנר/ צ'אפל, זרוע ההוצאה לאור של וורנר מיוזיק, דרישה לשלם 1,500 דולר עבור הזכות לתת למישהו לשיר את השיר בסרט. היא שילמה את הסכום, ואז הגישה את התביעה הייצוגית.

הסיפור מאחורי הקוריוז נפרס כבר בבית המשפט: בעוד שהמילים והלחן של "בוקר טוב לכולם" זכו להגנת זכויות יוצרים כבר ב־1893, אותו הלחן לצד אותן המילים בשינוי הקטן של "בוקר טוב" ל"יום הולדת שמח" לא זכו להגנה.

נלסון טוענת שבתחילת המאה ה־20 הודפסו כמה גרסאות למילות "בוקר טוב לכולם", ללא אישור ישיר או עקיף מהאחיות היל, ושלכן הזכויות על ה"שיבושים" הן שלהן, אם הם בכלל שייכים למישהו.

ב־1934 הוגשה התביעה הראשונה שנוגעת ל"יום הולדת שמח": האחות הצעירה ג'סיקה היל, שירשה ב־1916 את חלקה של מילדרד בזכויות לשיר "בוקר טוב לכולם", פנתה לבית המשפט לאחר ש"יום הולדת שמח" בוצע על במות ברודווי, במחזמר מ־1933 של הפזמונאי האגדי אירווינג ברלין. התביעה של היל לא התייחסה לשינוי במילים, רק לזכויות היוצרים המקוריות על "בוקר טוב לכולם". בתצהיר לבית המספט ג'סיקה אמרה שהיא ואחיותיה הרבו לשיר את "יום הולדת שמח" לפי הלחן של מילדרד. המשפט הסתיים בפשרה.

ב־1934 וב־1935 ג'סיקה מכרה את זכויות העיבוד לפסנתר של "בוקר טוב לכולם" לחברת קלייטון פ' סאמי, המו"ל של החוברת "שירים וסיפורים לגני ילדים" מ־1893. חברת סאמי לא חיכתה וניסתה מיד לרשום זכויות יוצרים על "קומפוזיציה מוזיקלית מחודשת" ל"יום הולדת שמח", אם כי רק הבקשה האחרונה שהוגשה לרשויות האמריקאיות כללה את המילים עצמן. וגם בבקשה ההיא, לא נאמר על המילים כי הן מה שמצדיק רישום מחודש של הזכויות.

וכך, טוענת נלסון בתביעה, מעולם לא היה תוקף חוקי להחלטה של חברת קלייטון סאמי ב־1935 להגדיר את "יום הולדת שמח" כשיר חדש שזה אך נולד.

ב־1985 וורנר/ צ'אפל רכשה את קלייטון סאמי בכ־25 מיליון דולר. שווי הזכויות על "יום הולדת שמח" הוערך אז ב־5 מיליון דולר. ההכנסות מהתמלוגים על השיר עומדות על כ־2 מיליון דולר בשנה, ואם בית המשפט יכריע כי אכן מדובר ביצירה מקורית מ־1935, הכסף ימשיך לזרום עד 2030.

על זה וורנר/ צ'אפל בונים. ההגנה טענה בתחילה שהשילוב בין הלחן המקורי מ־1893 לבין המילים, שכבר היו בשימוש נרחב, מהווה יצירה חדשה.

גם אם לטענה הזו היה סיכוי לשכנע. מסעו של השיר מאז כתיבתו ב־1893 ועד רישום גרסת היום הולדת ב־1935 היה רצוף כשלים, והכשל העיקרי היה החוק עצמו. לפי חוקי זכויות היוצרים באותה תקופה, האחיות היל צריכות לשוב ולחדש את רישום הזכויות שלהן עד 1921 — או עד 1924, הודות לגרסה מתוקנת של "בוקר טוב לכולם" שהתפרסמה ב־1896. הן לא הגישו בקשה תקינה כזו. גם אם היו מגישות, הן היו צריכות לשוב ולחדש אותה כעבור 28 שנים נוספות, מה שעשוי לומר שעוד לפני רישום "יום הולדת שמח", "בוקר טוב לכולם" כבר הפך לרכוש הציבור. אלא שעם התקדמות המשפט התברר שהתקלה הביורוקרטית עשויה לשרת דווקא את וורנר. או לכל הפחות לא מחלישה את טענותיה.

סערה בהערת שוליים

ואז הגיע הטוויסט בעלילה: לקראת סוף המשפט, וורנר/ צ'אפל השיגו ראיה חדשה: מהדורה מ־1927 של שירון נשכח בשם "שירים ליומיום".

השיר ה־16 באותה חוברת ישנה נקרא "שיר הבוקר טוב והיום הולדת", והכיל את השיר המקורי, עם המילים והלחן, בתוספת "הצעה" למילות "יום הולדת שמח". לפי עורכי הדין של וורנר, עצם פרסום היצירה כבר אז מעיד כי היתה זכאית להגנה בזכויות — אותן זכויות שוורנר רכשו ב־5 מיליון דולר.

אלא שבעותק שהגיע לידי וורנר דווקא השורה שנוגע לזכויות היוצרים בשיר המריבה היתה דהויה ובלתי קריאה. כשעורך הדין של נלסון העיר על כך, וורנר/ צ'אפל הגיבו בבית המשפט: "למען הסר ספק, לא הבחנו בחלק המטושטש בדף התווים".

התביעה החליטה להשיב מלחמה. הם גילו כי לשירון היו מהדורות קודמות, ויצאו למסע חיפושים שבסופו הגיעו לספרייה אוניברסיטאית שהחזיקה במהדורת 1922 של אותה החוברת — מהדורה שעותק שלה, חד וברור להפתיע, מונח פה לידי. בחוברת הזו שורת הקרדיט הופיעה בבירור.

בניגוד ליתר השירים, שכללו הערה בסגנון "זכויות יוצרים, 1899 על ידי איי.פלנגן, מו"ל", מתחת ל"שיר הבוקר טוב והיום הולדת" נכתב רק "הרשאה מיוחדת באדיבות קלייטון פ' סאמי".

לפי עורך דינה של נלסון, מארק ריפקין ממשרד וולף, הלדנסטין, אדלר, פרימן והרץ, "הפרסום ב־1922 בלי ציון זכויות יוצרים תקין מבטל למעשה את זכויות היוצרים. זה פשוט עד כדי כך".

אך האם בזה תסיים את הסאגה שצמחה לממדים מפלצתיים הודות לחוקים פגי תוקף ומידע חסר? נלסון כבר חשבה שכן, אך בעולם הפתלתל של הקניין הרוחני דברים רק מסתבכים, לא נפתרים.

גם אם בחוברת מ־1922 היתה מופיעה הערת זכויות יוצרים מסודרת, זו עדיין היתה חוברת מ־1922. כלומר לפני 1923, שנה גורלית בחוק זכויות היוצרים האמריקאי. יצירות שפורסמו בארצות הברית לפני 1923 נמצאות כבר שנים ברשות הציבור, ללא יוצא מהכלל. לעומתן, ביצירות שפורסמו ב־1923, לו כללו הערת זכויות תקנית, נדרש רישום מחודש של הזכויות כעבור 28 שנים. רוב היצירות מאותה שנה מוגנות עד 2019.

קלייטון סאמי לא היו רשאים ב־1922 להאריך את תוקף זכויות היוצרים על השיר, וספק אם יכלו להעניק הרשאות להדפסתו. עו"ד ריפקין הוסיף וסיפר לי שהחוברות הללו רחוקות מלהיות היחידות שבהן השיר הודפס ב"הרשאה מיוחדת מקלייטון סאמי".

אם המו"ל היה רשאי להתיר את הדפסת השיר, הרי שזכויותיהן של האחיות היל נשמרו וייתכן שנמכרו לוורנר פי חוק. אם לא היה רשאי, הרי שכל החוברות הפרו את זכויותיהן של האחיות היל, ולגרסת היום הולדת אין "חיים משלה". אבל פאטי היתה שם כל הזמן. מדוע לא התלוננה? סביר שידעה על השירונים, שכן היה זה תחום העיסוק שלה. הם היו ניצחון המגמה החינוכית שהיא הובילה. מה גם שכאשר השיר הופיע במחזמר, היא וג'סיקה מיהרו לתבוע. אם פאטי לא התלוננה, אולי היא אישרה. ואז ההגנה מנצחת.

כאן צריך בית המשפט להכריע: עליו לקבוע אם אירוע מסוים, שאין לו זכר, התרחש או לא: האם פאטי ומילדרד אישרו למישהו, אי פעם לפני 1935, לשלב בין המילים "יום הולדת שמח" ללחן של מילדרד. אם הן אישרו, אפילו בלי להבין את המשמעות, ייתכן שבכך הן "חתמו על עותק השמש הלא נכון", וויתרו בשוגג על זכויותיהן. יותר מדי ספק, ולוורנר יהיו עוד 15 שנים להמשיך לגבות בהן 2 מיליון דולר בשנה, תמלוגים על ביצועיו הפומביים של שיר היום הולדת.

תעלומה לשרלוק הולמס

איך עולם התרבות היה נראה אם כל יצירה מראשית המאה ה־20 היתה כלואה בפלונטר משפטי כזה? למרבה המזל, "יום הולדת שמח" הוא מקרה חריג בקרב היצירות הפופולריות.

המקרה הדומה ביותר הוא מאמצי חברת "עיזבונו של קונן דויל" לגבות תמלוגים על השימוש בדמויות מספרי שרלוק הולמס ביצירות חדשות. העיזבון מייצג את בני משפחת דויל שאינם צאצאים ישירים של ארתור קונן. ילדיו של דויל מכרו את הזכויות לארגון צדקה, והקרובים האחרים רכשו אותן ממנו.

כל סיפורי שרלוק הולמס, למעט עשרת האחרונים, פורסמו באמריקה לפני 1923. כל מי שמוזכר בהם הוא ברשות הציבור. אך בעיזבון דורשים באגרסיביות תשלומים עבור כל ייצוג של הולמס או דמות מספריו, מתוך התפיסה שהדמות מתבססת על הקורפוס המלא. ברוב העולם, לרבות בריטניה, סיפורי שרלוק הולמס כבר שייכים לציבור מאז 1980, יובל אחרי מותו של דויל.

"העיזבון" הפסידו במשפט ובערעור, ובית המשפט העליון האמריקאי דחה את בקשתם להגשת טיעונים חדשים. הם ממשיכים בשלהם, עם זאת.

פסק הדין במשפט היום הולדת אמור להתפרסם עד סוף ספטמבר. יהיה נחמד אם פסק הדין הזה יהיה הפרק האחרון באבסורד חוקי זכויות היוצרים באמריקה. אבל הוא עשוי להתגלות כפרק הראשון. שפע חומרים משנת 1923 צפויים לעבור לרשות הציבור ב־2019. אלא אם המחוקק האמריקאי יפנה גב לאינטרס הציבורי, כפי שעשה תיקון לחוק זכויות היוצרים משנת 1988, שהאריך ב־20 שנים מיותרות את 50 שנות ההגנה הקיימות לאחר מותו של היוצר.

בינתיים, הבה נקווה שעוד השנה נוכל לסמוך על משפט אחד שנשמע הגיוני: שירים עממיים אכן שייכים לעם.