כשעיצבנו את אמי חולת הסרטן אמרה: "הרופא נתן לי חצי שנה לחיות. אתם רוצים ליישם את התחזית?"
עו"ד חנינא ברנדס, שותף מנהל משרד נשיץ ברנדס אמיר: "יום אחד הוזעקתי מבית הספר וראיתי את אבי חסר רוח חיים על ברכי אמי, שלא נתנה שייקחו אותו עד שלא הגענו"
"אמא נחשבה תמיד לאשה חולה. אחת האבחנות השגויות שקיבלה בגיל 18 היתה 'סרטן בעמוד השדרה' עם הערכה שנותרה לה חצי שנה לחיות. לכן בכל פעם שאני, אחי או אחותי עיצבנו אותה היא אמרה: 'הרופא כבר הקציב לי חצי שנה לחיות. אתם רוצים ליישם את התחזית שלו?'
"אבי, שהיה כימאי בעל מפעל לייצור זכוכית, היה חולה לב ונפטר כשהייתי בן 15. יום אחד הוזעקתי מבית הספר וראיתי אותו חסר רוח חיים על ברכי אמי, שלא נתנה שייקחו אותו עד שלא הגענו. היה לה קשה כי הם היו מאוד קרובים. אבי ראה תמיד את תפקידו העיקרי בהבאת ילדיו ללמוד מקצוע שיאפשר להם לעמוד בזכות עצמם. למרות מותו המוקדם הספקנו לספוג ממנו הרבה.
1942. חנינא ברנדס, בן חמש, עם הוריו גבריאל וחנה בחיפה "כילד הייתי שובב ובגיל 13 גנבתי להוריי את האוטו. בתקופה ההיא היו ילדים שידעו לנהוג. הוריי היו בחופשה בירושלים, באו אליי חברים ולקחנו את האוטו לטייל על הכרמל. כשאזל הדלק עצרנו בתחנה של בת גלים לתדלק, והמתדלק כמעט התעלף כשראה את גילנו והתקשר למשטרה. השוטרים באו ותפסו את כולנו נוסעים במהירות מופרזת. למזלי, אבא של אחד החברים היה ספק כלי רכב למשטרה אז העניין סודר. אבי שמע לראשונה על המקרה בישיבת הנהלה בהתאחדות התעשיינים, כשחבר הנהלה אחר שאל אותו איך הסתיים התיק במשטרה. כשחזרתי הביתה קיבלתי ממנו עונש קשה יחסית — שני חודשי ריתוק לבית.
"כבר מילדות הייתי בורח מבית הספר לבית המשפט, עד כדי כך שהשופטים כבר הכירו אותי. התחום הפלילי משך אותי, עד שהתאכזבתי ממנו כשהבנתי שמבחינה אינטלקטואלית הוא פחות מושך. אחרי שנהייתי עורך דין ואחי נהיה רופא אמא תמיד אמרה, בלי שמץ של ציניות: 'מה עשיתי רע שבניי בחרו מקצוע שכל אחד אומר עליו שרק לא נצטרך אותו?'. בהמשך היא למדה ליהנות מהצלחתנו, אבל כשאחרים אמרו לה תראי כמה בנייך כוכבים במשפט וברפואה, אמא לא אהבה את זה. היא פחדה מעין הרע. לכן כששאלו אותה מה שלום הילדים, היא העדיפה לענות: ככה ככה".
