חקר ביצועים: השבוע של קרנית פלוג, חיים כץ ואיילת שקד

הנגידה נגד התקציב

נגידת בנק ישראל קרנית פלוג התריעה השבוע מפני פריצת יעדי הגירעון בתקציב המדינה המתגבש, ומפני קיצוץ השירותים לאזרח. זה התפקיד שלה, ואלה הסוגיות שבהן שרי אוצר ונגידי בנקים לרוב חלוקים. אבל הפעם בין פלוג ושר האוצר משה כחלון יש עוד מחלוקת: האוצר מבקש, באמצעות חוק ההסדרים, לאפשר לגופים חוץ־בנקאיים להנפיק עד 2.5 מיליארד שקל כדי לממן הלוואות לציבור. פלוג מזהירה מכך, ובצדק. דמיינו שכל חברה היתה יכולה לגייס אג"ח מהגופים המוסדיים בריבית של 4%, ולהלוות אותו לצרכנים בריבית של 8%, בלי פיקוח או דיווח. פמפום של אשראי בשפע, למשקי בית שרבים מהם לא יודעים איך לבחור הלוואה נכונה. התוצאה תהיה עוד הלוואות למי שלא באמת צריכים אותן, והמשך לשליטה המונופוליסטית של הבנקים בידע הפיננסי שנחוץ לתמחור נכון של הלוואות. זה לא גירעון או קיצוצים רוחביים, אבל זו אזהרה שחשוב להקשיב לה.

גולן פרידנפלד

קרנית פלוג צילום: עמית שעל

כץ שכח מאיפה הגיע

תקציב המדינה מלווה מטבעו בסחטנות קואליציונית. נפתלי בנט הודיע שלא יתמוך בתקציב שבו יהיה קיצוץ רוחבי בחינוך, גלעד ארדן התנה את הצבעתו בתוספת תקציב לביטחון הפנים, וגם שר הרווחה חיים כץ רוצה תוספת, לטובת האוכלוסיות החלשות. אפילו יש לו תוכנית מאיפה יגיע הכסף: מהורדת מס רווחי הון, שלשיטתו תעודד את המשקיעים המנומנמים לחזור ולהשקיע. כן כן, שר הרווחה, יו"ר ועדת העבודה לשעבר, היו"ר המיתולוגי של ועד עובדי התעשייה האווירית, האיש שעשה קריירה שלמה מלייצג עובדים — קריירה שהביאה אותו לכנסת — לא מציע חלילה להקל במס על האדם העובד. מה פתאום. הוא מציע להוריד את המס על מסחר בבורסה, שמלכתחילה נמוך ממס על עבודה. נראה שמחיים כץ נציג העובדים נשאר רק חיים כץ שיש לו עשרות מיליוני שקלים באחזקות בישראמקו.

נעמה סיקולר

גיל הפרישה יצטרך לעלות שוב

יותר מ־4 מיליארד שקל יחליפו בשנה הבאה ידיים בין הביטוח הלאומי לתקציב המדינה, בסחרחרה תקציבית שנועדה לעזור למוסד החברתי הגדול והחשוב בישראל להתמודד עם הגירעון שלו, שמאיים על קצבאות הזקנה, הסיעוד, הנכות וכדומה של כל הישראלים בני פחות מ־40. מדובר במהלך חריג של האוצר, כזה שראוי לתשבחות, אך הוא גם חושף את עומק השבר הפיננסי של הביטוח הלאומי. בספר התקציב כותבים אנשי האוצר כי בעזרת הצעד הזה הכסף של הביטוח הלאומי לא יאזל ב־2042 אלא ב־2053. גם ההערכה הזאת כנראה אופטימיות מדי, וכנראה מדובר יותר באזור 2048. כלומר, כל המהלך האדיר הזה עשוי להוליד רק עוד שש שנות אוויר לנשימה, זה הכל. אחרי שגם מס המעסיקים עלה לאחרונה, נראה שהאוצר ירה כמעט בכל התותחים האפשריים כדי להיאבק בגירעון, ומתקרב היום שבו ייאלץ לירות בתותח האחרון — העלאת גיל הפרישה לפנסיה.

מיקי פלד

פרופ' שלמה מור יוסף צילום: עומר מסינגר

קמפיין הבגידות נפסל

בג"ץ דחה השבוע את הערעור של אשלי מדיסון, אתר היכרויות לאנשים המבקשים לבגוד בבני זוגם, על פסילת תשדיר הפרסומת שלו. אחת הטענות של הרשות השנייה לפסילה היתה כי מדובר בפרסומת שמעודדת שקרים והתנהגות שמובילה להרס משפחות ופגיעה בילדים. מה שמצחיק הוא שלאותה רשות שנייה עצמה אין שום בעיה עם פרסומת שמשודרת בימים אלה ממש ומציגה אמא שמאבדת את הילדים שלה בכוונה בקניון (שקרים ופגיעה בילדים, כבר אמרנו?) מדהים לראות שגם בעולם שבו תוכן מיני בוטה נמצא בקצה של כל סמארטפון (ואינו חסום לילדים), עדיין יש בירושלים כמה צנזורים שבטוחים שבידיהם המפתח להגנה על מוסד הנישואים וערכי המשפחה.

גיל קליאן

שקד רחומה על חשבוננו

רפורמת חדלות הפירעון החדשה שהשיקה השבוע איילת שקד מעדיפה את החייבים על פני הנושים. היא מדגישה את השיקום, את הצד האנושי, על פני הצד הפחות סימפטי שגרר את האזרחים להסתבכות. את הנזק שייגרם לנושים מנסה הרפורמה להעמיס על הבנקים והמדינה, כנושים מובטחים. אפשר לברך על גילויי החמלה האלה, שמנומקים גם באינטרס החברתי שבהחזרת החייבים למעגל הבריא. אבל צריך לזכור גם שכשהבנקים והמדינה יידרשו לשלם את המחיר, הציבור כולו ייאלץ לעשות זאת. אם לא תשוכלל ההבחנה בין אומללים אמיתיים לרמאים, משתמטים ומעלימי נכסים, נימצא מרחמים על אכזרים ומתאכזרים על רחמנים.

משה גורלי

איילת שקד צילום: אביגיל עוזי

החופשה המלכותית השתבשה

סלמאן מלך סעודיה הגיע בשבוע שעבר לחופשה של שלושה שבועות בדרום צרפת, אבל כבר השבוע, שמונה ימים אחרי נחיתתו, מיהר לעזוב וטס למרוקו. זה היה סופו הרועם של הקרב על החוף בעיירה גולף ז'ואן ואלריס: הרשויות הורו לסגור את רצועת החוף למרגלות הווילה של המלך כדי לאפשר לו פרטיות וביטחון מלאים. כ־100 אלף מקומיים חתמו על עצומה שקראה לפתוח מחדש את החוף ולבטל את התוכנית להקים למלך מעלית פרטית מקו המים לארמון. הקמעונאים, מצדם, צהלו לנוכח ביקורם של אלף חברי הפמליה המלכותית וארנקיהם הכבדים. בסוף המתנגדים ניצחו את העשירים והסוחרים, החוף שוחרר והמלך עזב. ככה זה כשחירויות הפרט נהנות מגיבוי של כוח אדיר: הדבקות של הצרפתים בוואקאנס שלהם.

תמר טוניק

התורים ניצחו את הטכנולוגיה

גוגל השיקה בשבוע שעבר שירות חדש שמציג את העומס במסעדות, בתי קפה וחנויות לפי ימים ושעות. כמה ימים אחריו יצא הגאדג'ט Density, שמתחבר לאייפון, מציג תורים בזמן אמת ומדווח כשהם נגמרים. אחת ההבטחות הגדולות של המהפכה הטכנולוגית היתה שלא נצטרך יותר לחכות בתור, הרי הכל אפשר לעשות ברשת או להזמין הביתה או למשרד. המהפכה הזאת אכן מתממשת, אבל בדרך מתברר שלהיות בבית או במשרד 24/7 זה לא באמת כיף, ושכנראה יהיה קשה להכחיד את התורים באופן מוחלט. בין שמדובר במשרד ממשלתי, שבו התורים הם כנראה חלק הכרחי מההיררכיה, או בבר אופנתי, שבו התורים הם חלק מהטקס ההכרחי של "אני סובל משמע אני מגניב" — מדובר במוסד שעוד מוקדם להספיד, ועכשיו גם גוגל וגם Density מודים בכך.

דור צח

"משאבת זיהום אוויר" בהולנד

ברחבי העולם סיקרו השבוע את פרויקט מימון ההמונים של האמן ההולנדי דאן רוזחארדה, שמתכנן להקים ברוטרדאם מגדל בן 7 מטרים שישאב את זיהום האוויר באזור וייצר ממנו 3,500 "קוביות זיהום" ביום. קוביות הזיהום הללו, שמורכבות מפחמן דו־חמצני וחלקיקי זיהום קטנים, נראות ממש כמו יהלומים קטנים, ורוזחארדה הופך אותם לתכשיטים. איזה יופי של רעיון: לנקות את הסביבה, לייצר "יהלומים" זולים ולהפוך את הטינופת האנושית לתכשיט. כמה סמלי. אם המגדל הזה יצליח, אולי הוא יעורר השראה בממציאים ואמנים נוספים, שימציאו שלל שואבי אבק. נגיד, כאלה, שיכולים לקחת טינפות מילולית ולהפוך אותה לאבנים קטנות ויפות. ישראל תוכל להפוך למעצמת תכשיטים בסדר גודל שלא נראה כמותו. אומת הקלין־אפ.

אוריאל דסקל