פרשת הירשזון: אין לצפות מגנב שיוציא חשבונית מס

בשבוע שעבר התיר בית המשפט העליון לאברהם הירשזון, שר אוצר ואסיר לשעבר, לקזז מחצית מהסכומים שגנב כהפסדים כנגד השומה שהיה אמור לשלם על הכנסתו בשנים 2000–2005.

הירשזון הורשע בגניבת כ־1.8 מיליון שקל מהסתדרות העובדים הלאומית. לפני שנגזר דינו הוא השיב את הגזל, אלא שמס הכנסה לא התחשב במחווה זו וצירף את הסכום להכנסותיו. המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין התייסר, התלבט ולאחר מחקר מעמיק קבע בפסק דין תקדימי שגם לגנב מגיע מס אמת. לפחות חצי אמת.

המפגש בין דיני מס לפשיעה פלילית תמיד משעשע

המפגש בין דיני המס לפשיעה הפלילית הוא מקור תמידי לאנקדוטות קומיות. ההתחלה הידועה היא באל קפונה, המאפיונר הגדול משיקגו ששדד, רצח, סחט, הבריח, אבל הוכרע רק בידי מס הכנסה. בהדרגה התגבשה ההכרה ביעילותם של חוקי המס במלחמה בפשע בשני מסלולים עיקריים. הראשון: גם רווחים מפעילות בלתי חוקית או בלתי מוסרית הם הכנסה חייבת במס; למשל, כספי שוחד, כספי שוד, אתנן של זונה. השני: אין להתיר ניכוי הוצאות לא חוקיות כתשלומי שוחד וגם לא קנסות שהוטלו בגין הפרה כלשהי. רובינשטיין אף תהה אם ניתן לנכות הוצאות חוקיות למהדרין כמו שכר דירה שהוציא עסק בלתי חוקי, למשל בית בושת. להירשזון, אם נחזור לאלמנט הקומי, היתה טענה מעניינת: מאחר שהכספים הוחזרו, יש לסווג אותם כהלוואה בלתי רצונית שנטל הגנב. משהושבו הכספים התבטלה ההכנסה. רובינשטיין שלל תפיסה זו: "אין הדבר דומה להלוואה; כאשר מדובר בהלוואה אין מי מהצדדים סבור שמדובר בהכנסה החייבת במס, שכן קבוע מראש שהכספים מצויים ברשות הנישום לתקופה מוגדרת ועתידים הם לשוב למלווה". אלא שהירשזון לא חשב להשיב את הכספים ל"מלווה" ונהג בהם כבקניינו - עד שנתפס. אגב, המדינה היחידה בעולם שתומכת בעניין זה בעמדת הירשזון היא אוסטרליה, שבה אין מס על כספי גניבה שחייבים בהשבה, בשל התפיסה הקניינית שאינה מכירה בזכות המשפטית של הנישום־הגנב בכספים שהוא מחזיק כאילו הוא סוג של נאמן.

אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון צילום: עמית שאבי

2. הפנקס הריק

הכנסות מגניבה אינן חלק מהעולם הנורמטיבי

והיו עוד תחנות משעשעות בדרך לתוצאה הדרמטית. כבר בבית המשפט המחוזי היתה מחלוקת בין הצדדים. פקיד השומה טען שבעסקי המעילה שלו נדרש הירשזון לנהל פנקסים, ומשלא עשה כן הטיל עליו תוספת מס. הירשזון, לעומתו, טען שיש לסווג את כספי המעילה כהכנסה חייבת מעבודה או ממשלח יד ולא כהכנסה מעסק החייבת בניהול פנקסים. המחוזי קבע שאין לצפות מגנב שיוציא חשבונית מס על פעולת גניבה שלו. ועם זאת, קבע רובינשטיין: "בסוגיית ניכוי ההוצאה עלינו לפעול במחשבה כי המעילה שבוצעה לאורך השנים היא עסק, גם אם הדבר נשמע מלאכותי במידת מה. הכנסות מגניבה אינן חלק מהווייתו של העולם הנורמטיבי, כי היא מנוגדת לערכיו. אך באין מנוס אנו מלבישים את הגניבה במחלצות הכנסה רגילה וה'שידוך' איננו טבעי ואיננו קל". מבחן נוסף שהציע רובינשטיין, בהשאלה מהעולם הנורמטיבי: האם ניתן להכיר, כהוצאה לצורך ניכוי, בכספים ששימשו להתמודדות עם סיכונים שוטפים שקשורים לייצור הכנסה. "בהחלה לענייננו נדמה", כתב השופט רובינשטיין, "כי אחד 'הסיכונים המקצועיים' המובהקים ב'עסקי המעילה' הוא שאם ייתפס המועל, יידרש להשיב את

השלל לבעליו החוקיים".

העיקר שהגנב החזיר את הכסף ביוזמתו ולא כקנס

ומה בכל זאת הניע את השופט רובינשטיין להקל עם המועל? ההחלטה של הירשזון להשיב את הכסף לפני גזר הדין. לא כקנס, לא בכפייה, אלא כ"תיקון העוול לבעלי הכסף הנגזל". לפיכך, סבור השופט, אין בהקלה הזאת כדי לפגוע בהרתעה המתחייבת. "אין מניעה בנסיבות ענייננו", סיכם רובינשטיין, "לאפשר ניכוי מתשלומי ההשבה. סבורני כי אין בכך כדי לסכל את תקנת הציבור. ולכן ניתן להתחשב גם "בעקרונות המיסוי הבסיסיים של הטלת מס אמיתי ומוצדק".

נקודת האיזון בין ההרתעה לבין מס אמת במקרה זה נפלה בדיוק באמצע - באפשרות לקזז מחצית מסכום הגניבה.