חקר ביצועים:השבוע של לוקר, ניסנקורן ואקזיטים ישראליים

מסקנות לוקר נחשפו

ועדת לוקר חשפה השבוע את מסקנותיה, במסמך מנומק שגיבשו מומחי ביטחון, מדיניות ציבורית ועסקים ושהציג אלטרנטיבה למודל המקולקל של תקציב הביטחון. סביב הפרסום ספגו חברי הוועדה מתקפה אישית מצד בכירים בצה"ל, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו שתק כרגיל. עכשיו הוא גם מתכוון לדון בתוכנית נגדית, לא ממש מהפכנית, שצה"ל הגיש; מקסימום היא תתובל בפרוסה או שתיים של לוקר. זו התנהלות רגילה של נתניהו: סוגיה כבדה מעוררת מחאה ציבורית? נקים ועדה, נגייס מומחים, נמוסס את המסקנות. לא רק הציבור צריך למחות על כך, גם המומחים צריכים לסרב להיות שחקנים בתיאטרון הבובות של נתניהו. יוחנן לוקר, יוסי אקרמן, ענת לוין, אסתר דומיניסיני ואחרים כבר נפלו בפח. הבאים בתור צריכים להסיק מסקנות מניסיון העבר, ולא להתגייס לוועדת כסת"ח שתגבש מסקנות שיישארו על הנייר.

נעמה סיקולר

נתניהו ולוקר. דרוש מרד מומחים צילום: לע"מ

הסכם חלקי לעובדי הקבלן

הסכם עובדי הקבלן שהשיג השבוע יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן יטיב עם 3,000 המדריכים והמורים של תוכנית קרב הפועלת בבתי הספר. לעומתם, כמעט 2,000 מדריכי נוער בסיכון, שמאוגדים בכוח לעובדים ולא בהסתדרות, לא ייהנו מהעלאה בשכר ושיפור התנאים, וכך גם עוד עשרת אלפים מורים ומדריכים שמועסקים במסגרות קבלניות שונות ואינם מאוגדים כלל. במילים אחרות, המאבק של ניסנקורן "למען עובדי הקבלן" אמנם הוביל לקליטה ישירה של עובדים, אבל רק 17% מהם עובדי קבלן באמת, ו־100% מהם מאוגדים או יאוגדו בהסתדרות. כשצריך לוותר במשא ומתן, הכי קל לוותר על העובדים שאתה לא מייצג. זה מה שקורה כשגם בתחום יחסי העבודה קם מונופול שמנהל לבדו מאבקים מוצדקים לגמרי: הצורך להפגין כוח חזק מהאידאולוגיה.

מיקי פלד

ניסנקורן. מונופוליסט צילום: נמרוד גליקמן

ביקורת על מדיניות הגז

אחת הנקודות העיקריות בדו"ח המבקר על משק הגז התמקדה בריבוי הרגולטורים ובחוסר התיאום ביניהם, שהקשה על קבלת החלטות. רוב הרגולטורים שהדו"ח ביקר בחרו בתגובה מתחמקת, אבל משרד האנרגיה בראשות יובל שטייניץ הודה: נכון, יש יותר מדי רגולטורים שהתערבו והפריעו לנו בעבודה, ובכל זאת ניסינו לקדם את משק הגז. בחלק אחר המבקר מתאר איך כבר בדצמבר קיבלה רשות החשמל דו"ח שלפיו מחיר הגז גבוה מדי והעבירה אותו לכל הרגולטורים פרט למשרד האנרגיה, ש"לא התפנה לכך". הידד למשרד שהתעלם מכל אלה עם העובדות שניסו לעמוד בדרכו לקידום משק הגז אל עבר מתווה שיהיה בכייה לדורות, וממשיך לעשות זאת באדיקות.

אתי אפללו

שטייניץ. אל תפריעו צילום: חיים הורנשטיין

שלוש עסקאות טכנולוגיות

בתוך שלושה ימים התבשרנו השבוע על שלושה אקזיטים של חברות טכנולוגיה מקומיות העוסקות בתחומים שונים. קיפרז נמכרה ב־50 מיליון דולר, סופרסוניק אדס בכ־150 מיליון, ואדאלום ב־320 מיליון. לא רק הסכומים מבדילים בין העסקאות האלה. קיפרז וסופרסוניק נמכרו לשתי חברות ישראליות גדולות יותר, קומו ואיירונסורס, שבעצם ביצעו מהלכי התרחבות והתבססות. אדאלום, לעומת זאת, נמכרה למיקרוסופט, ברכישה הגדולה ביותר של ענקית התוכנה בישראל. רק בשנה שעברה אמר מנכ"ל אדאלום אסף רפפורט שהמטרה היא לא לצאת לאקזיט, אלא להיות חברה גדולה. קומו ואיירונסורס קנו חברות קטנות כדי להיות חברות גדולות, ומעוררות תקווה שאולי באמת עוד נראה חברת טכנולוגיה ישראלית בשווי של יותר ממיליארד דולר; אדאלום, לעומת זאת, הראתה שגם לכוונות טובות יש תג מחיר, אם הצ'ק מגיע ממיקרוסופט.

מאיר אורבך

אסף רפפרוט, מנכ"ל אדאלום צילום: איי פי

עדיין מנסים להבריא את מגה

רשת מגה מתה כבר שנים. אחרי חילופי מנכ"לים, מיתוגים מחדש, תעלולים פיננסיים ועוד טריקים, בעלי השליטה עוברים כעת למימוש נכסים בריאים כדי להחיות את הנכס החולה. הכל כדי לא לפגוע ב־6,000 עובדי החברה. זו כרגע ההצדקה היחידה לקיומה, ואת מחירה משלמים מחזיקי העניין האחרים - הספקים, משכירי הנכסים, הבנקים וכמובן העובדים. כולם, רק לא בעלי החברה. הם עוד לא הזרימו שקל. פעם, לפני כל הצרות, דודי ויסמן הצהיר "כשאני לוקח חוב, אני משלם עד האגורה האחרונה", ושרגא בירן אהב לדבר על צדק חלוקתי; הוא כנראה שכח שגם חובות צריך לחלק. כעת הם יכולים להגיד: החברה הגיעה לסוף דרכה, כשלנו, קחו אותה. אבל אם הם מתעקשים להמשיך להחזיק בה, הם לא יכולים להפיל את המחיר רק על אחרים. כדי להישאר עם מגה, צריך להביא כסף מהבית.

גולן פרידנפלד

בירן וויסמן. צדק חובתי צילום: עמית שעל

עסקים אחרי ההסכם

הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן ב־2011 יוסרו כנראה עד סוף השנה, ולא מעט חברות כבר מחכות על קוצים. בעקבות הסכם הגרעין נחת השבוע בטהראן שר הכלכלה הגרמני זיגמר גבריאל, ועמו 100 יזמים ומנהלים מארצו, כולל בכירים בסימנס, מרצדס־בנץ ופולקסווגן. בשבוע הבא תגיע משלחת צרפתית, ובה כ־80 פוליטיקאים ואנשי עסקים. לפי בכירים בחברת ייעוץ איראנית המתווכת בין משקיעים זרים לשוק המקומי, היקף ההתעניינות המחודשת בעסקים עם איראן מסחרר ממש: הפניות לאנשי החברה גדלו פי 20 ומגיעות גם מסקנדינביה, בריטניה, איטליה ואפילו ארצות הברית. צנטריפוגות, כורים, ראשי חץ גרעיניים? בסוף מדובר ב־80 מיליון איראנים שרק חיכו להזדמנות לקנות פיז'ו וב־50 מיליון חביות נפט שמשייטות במכליות איראניות ומחפשות שווקים.

תמר טוניק

איראן. השווקים רק חיכו צילום: בלומברג

גם אלגוריתמים טועים

ידיעה של סוכנות אי.פי סקרה בשבוע שעבר את דו"חות חברת המדיה נטפליקס, וציינה שהחברה לא עמדה בציפיות האנליסטים לרווח; בפועל החברה דווקא עקפה את הציפיות האלה. הטעות נובעת בין השאר ממהלך לפיצול מניות שעשתה החברה, וכנראה בלבלה את הכתב. קורה, כולנו בני אדם. רגע, כולנו בני אדם? באי.פי החלו בשנה האחרונה להיעזר ב"עיתונאים רובוטים", אלגוריתמים שמכינים ידיעות בתבניות קבועות. גם בידיעה על נטפליקס נעשה שימוש באלגוריתם כזה, וקיים חשד סביר שהוא זה שטעה. עניין קטן אבל מעורר אופטימיות, בדמות מכה קלה לתפיסה שלפיה רובוטים שאינם טועים לעולם יתפסו לכולנו את מקומות העבודה.

דור צח

יום האבל הגיע

ט' באב - אל העתיד, לא העבר

במוצאי שבת נסיים את קריאת מגילת החורבן בפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". זמן רב אני תוהה לאיזה "כקדם" אנחנו מבקשים לשוב? לירושלים המקראית שהנביאים המטירו עליה נבואות זעם? לירושלים של ימי בית שני שלמעט תקופות קצרות לא היתה עצמאית במיוחד? לאן אנחנו שואפים לשוב? ואולי ה"קדם" הזה הוא "קדימה", הוא השאיפה להתחדשות בעתיד, האמונה הבלתי פוסקת שעוד יבואו ימים טובים יותר.

אורי רוזביץ