במבחן המציאות

הזכייה של בן כנען, על הציור הריאליסטי המרשים "אנאבל וגיא", אכן מדהימה. הוא האמן הישראלי הראשון שזוכה בפרס בתחרות הדיוקנאות המובילה בעולם, ואחד האמנים המקומיים היחידים שזכו בתחרויות בסדר הגודל הזה. זה לא מקרי: זכייה כזאת נהפכה לאפשרית הרבה יותר בשנים האחרונות, בזכות שינוי רדיקלי שמתחולל בעולם האמנות ומסתכם במושג "קול קורא". במקום העולם ההיררכי שבו קשה מאוד לטפס לפסגה, סצנת האמנות הבינלאומית היא היום שדה הרבה יותר שטוח ופתוח, נטול גבולות גיאוגרפיים. פעם ההצלחה העולמית של אמן היתה תלויה בגלריה שלו ובקשרים בין אוצרים. היום כל אמן, גם נטול גלריה, יכול לעקוב אחרי הפרסומים השונים של מוזיאונים, גלריות, בתי ספר לאמנות ואפילו אספנים, אותם מסמכי "קול קורא", ולהגיש מועמדות לפרסים, תערוכות ומלגות בכל העולם. 

מתן בן כנען צילום: JORGE HERRERA

זה מה שבן כנען עשה. עם סטודיו קטן ברמת ישי שבעמק יזרעאל, היישוב שבו גדל, תואר בחינוך לאמנות ממכללת אורנים ותואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה, הוא שלח מייל, ונהפך לסיפור סינדרלה. "החברה שלי אומרת שאני תמיד קופץ לסוף", הוא צוחק. "לא בישלתי בחיים, והתחלתי לבשל ישר ברמה של שף. לא זכיתי בשום דבר רציני בישראל וישר רצתי לנשיונל גאלרי. דילגתי 5,000 קילומטר בלחיצת כפתור".

אמרתי יאללה, בוא נשלח, ולא חשבתי על זה יותר

נשיונל פורטרייט גאלרי, מוזיאון הדיוקנאות הראשון בעולם, נפתח ב־1856. ב־1980 הוא השיק את תחרות הפורטרטים, שנהפכה לשם דבר, מולידה בכל שנה גם תערוכה פופולרית ומושכת אמנים מרחבי העולם. אלא שעד השנה כדי להתמודד בתחרות צריך היה לשלוח למשרדי המוזיאון את הציור עצמו, פרוצדורה מסובכת ויקרה שאפשרית רק לחלק מהאמנים. השנה הסכימו במוזיאון לעשות את הסינון הראשוני על סמך תמונה בלבד - והתחרות נפתחה מחדש.

2,748 ציירים מ־92 מדינות נענו לקול הקורא של התחרות, ושלחו צילומים של העבודות. בן כנען היה אחד מהם, והוא מודה שלא היה שוקל אפילו להשתתף בתחרות אם היה צריך לשלוח את הציור עצמו. "יש כאלה שיש להם ביצים לקחת את הציור ולנסוע, וכן כן לא לא", הוא אומר. "לי לא היה אומץ לקחת ציור, גם אם אני מאמין בו. עכשיו אמרתי לעצמי, יאללה, בוא נשלח, צילמתי את 'אנאבל וגיא', שלחתי, וזהו. לא הייתי במתח, כי אתה שולח ושוכח, שגר ושכח. זו הקלות של השליחה, ולכן כל אחד צריך לנסות, אתה אף פעם לא יכול לדעת. הם לא יודעים מי אתה, זו תחרות אנונימית, הם רואים רק ציור".

הציור הזוכה של מתן בן כנען "אנאבל וגיא". 2015, שמן על בד. "הכתם בשבילי הוא מילה, זאת השפה שלי, ועכשיו קיבלתי חותמת שזה עובד" ציור: מתן בן כנען

אחרי חודש התבשר ש"אנאבל וגיא" היה מ־500 העבודות שעברו את השלב הראשון. השלב השני כבר היה מסובך יותר טכנית. "הם כתבו שהם ממליצים לשלוח אותו עם מסגרת ובלי גלזורה", אומר בן כנען, "וכשהבריטים כותבים 'מומלץ' ברור לך שזה מה שצריך לעשות. אז התחיל מחול שדים של איך לעזאזל אני שולח את הדבר הזה, שגודלו 1.40 על 1.20 מטר. זה נכון שנשלחו כבר דברים גדולים יותר, אבל כשאין לך ניסיון ואתה לא יודע כלום, למשל שהתיבה צריכה להיות מעץ שעבר חיטוי נגד מזיקים, זה כאב ראש".

אחרי שצלח את העניין, הוא התבשר שנבחר לתערוכה המסכמת, שבה רק 55 דיוקנאות. "זה סיכוי של 2% להתקבל לתערוכה, more than enough", הוא אומר. "שמחתי בחלקי, ואמרתי לעצמי שאם לא הודיעו לי שאני בשורטליסט אז כנראה אני לא. ואז היה ערב חג שני של פסח, והייתי עם החברה שלי אצל ההורים שלה, ראינו בטלוויזיה משחק של מכבי תל אביב. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהטלפון היה על שקט, ובתוך התיק של החברה. בסוף הערב הוצאתי אותו ואני רואה שתי שיחות שלא נענו מלונדון. אני מנסה להבין למה הם מתקשרים, אולי כדי להגיד שקרה משהו לציור, ואז אני רואה שהם שלחו מייל ושאני אחד משלושת המועמדים האחרונים לפרס. אני זוכר את הרגע הזה, החדר נעשה מטושטש, זה היה פשוט רגע מטורף.

בן כנען ברמת ישי. "אם במוזיאון יצלמו את המקור וידפיסו על קנבס כך שזה ייראה אותנטי, זה בסדר מבחינתי. אני לא רוצה שדאעש ייכנסו מחר למוזיאון וינתצו את הכל" צילום: תומי הרפז

"כשהגעתי לשם, לערב ההכרזה, כבר לא הייתי במתח. אמרתי לעצמי שמה שיהיה - זה כבר באמת לא משנה. המועמדים הנוספים היו אנגלי שזכה בפרס השני בתחרות כבר שלוש פעמים וספרדי, שהייתי משוכנע שיזכה. התחיל האירוע, האולם מלא, ופתאום אתה רואה את הציור שלך תלוי שם, והוא נראה נהדר עם התאורה, באמת מיליון דולר. כשהכריזו על המקום השלישי הרגל שלי כבר היתה באוויר לקום, אבל אז התחילו להגיד 'הוא חי ועובד במדריד ופלורידה', ואמרתי 'אוקיי, זה לא אני, ברוך השם אני במקום השני'. תוך כדי שמעתי שמכריזים על אמן שזכה שלוש פעמים במקום השני, ואמרתי 'זה גם כן לא אני...'. קיבלתי מכה בבטן. הסתכלתי לאחור על חבר שליווה אותי, והוא הנהן והבנתי שאני צריך לפלס דרך אל הבמה".

את הפרס קיבל מסיימון שאמה, סופר, היסטוריון ומבקר אמנות יהודי התומך באופן פומבי בישראל. "הוא ניהל את הטקס ובירך אותי במזל טוב בעברית, ואני כמעט בכיתי. זה היה כל כך מרגש, כל כך מרגש".

סיפור תנ"כי, אור ישראלי, הכרה עולמית

הוא מצייר בשמן על בד, "כמה שיותר באופן ישיר, מהתבוננות. ציור של מפרץ חיפה, למשל, ציירתי במשך שנתיים מהתבוננות ישירה". את הסצנות עם האנשים הוא מביים, מתחיל לצייר סקיצות מהתבוננות ומצלם רק כגיבוי, כי הוא מעדיף לא להסתמך מדי על הצילום, אלא לחזור שוב ושוב לאתר הסצנה, לבחון את האור, את הנוף. כל עבודה כזאת נמשכת בין כמה חודשים לשנתיים. את הציור הזוכה, למשל, צייר במשך קצת פחות משנה, וסיים אותו במרץ האחרון, זמן קצר לפני שהגיש אותו לתחרות.

"יוסף ושמעון" 2010, שמן על בד. "סיפורי המקרא הם ריכוז חזק מאוד של דילמות שמעסיקות בני אדם ביומיום" ציור: מתן בן כנען

רבות מהסצנות שהוא בונה שואבות השראה מסיפורים תנ"כיים. "האסננס של הסיפורים האלה מרתק אותי, הם מין ריכוז חזק מאוד של דילמות מוסריות ושאלות אחרות שמעסיקות בני אדם ביומיום שלהם. זו מין אבן יסוד בתרבות האנושית, מעבר לעניין שלנו כיהודים — יצירה ספרותית שאני מופתע ממנה ונעזר בה. אבל אני לא מייצר אילוסטרציות של הסיפורים".

"אנאבל וגיא" מבוסס על הסיפור של בת יפתח, שבו השופט המקראי יפתח נודר שאם ינצח את בני עמון יעלה לעולה את הראשון שייצא לקראתו עם שובו משדה הקרב הביתה — ונאלץ להקריב את בתו שיצאה לקראתו בתופים ובמחולות. כשסיים אותו הרגיש שיש לו סיכוי סביר להתקבל לתערוכה, ואכן הצליח למשוך את תשומת הלב כבר מתחילת המיונים. "אחרי הזכייה השופטים אמרו לי שכבר מהשלבים הראשונים היה להם ברור שהציור עומד להיות אחד מהזוכים או הזוכה. הם בחרו בי פה אחד, שזה מטורף, כי לכל שופט ניתנה האפשרות לבחור שלושה פייבוריטים ובסוף מחברים נקודות. הם נדהמו מהאור בציור. הם לא ידעו שזה מישראל, כי ההגשה היא אנונימית, והיו בטוחים שזה מהמיד ווסט, מאיטליה, מספרד. הם אמרו לי: 'לא חשבנו על ישראל והרגשנו שיש שם משהו מאחורי הציור, שקורה שם משהו, וזה תפס את כולנו'".

מעבר להכרה הגדולה בכישרון שלו, השופטים העניקו לבן כנען גם הגדרה. עד היום, הוא מסביר, לא בדיוק ידע איך לכנות את הסגנון שלו. "הם הגדירו אותו כניאו־ריאליזם. אני עוד לא ממש יודע מה זה אומר, אבל הבנתי מה אני לא, למשל אני לא היפר־ריאילסט, כי היפר זה להעצים את מה שהעין לא באמת רואה. אני גם לא פוטו ריאליסט, ששואף להעתיק את הצילום כדי שהציור ייראה כמו צילום. זו אגב אחת הבעיות שלי — כשאני שולח צילום של ציור הוא נראה כמו צילום, והוא לא. לכן שלחתי להם גם תקריב. כשרואים את הציור עצמו, על הקיר, רואים כבר את הצבע, כמו ציורי האולד מאסטרס.

"אגב, היום איכות הסריקה של הציורים כל כך גבוהה, שאומרים שיש מוזיאונים שמציגים העתקים ולא את המקור. זה רומנטי לדעת שאתה עומד מול ציור שרמברנדט נשם עליו, אבל אם אתה יכול לצלם את המקור ברפרודוקציה מטורפת ולהדפיס על קנבס ולטפל בו כדי שזה ייראה אותנטי, זה בסדר מבחינתי, כי אז אני יודע שלפחות הציור המקורי אולי שמור במרתפים. אני לא רוצה שדאעש ייכנסו מחר למוזיאון רייקס באמסטרדם או לוותיקן וינתצו את הכל".

לא בכדי בן כנען מזכיר את רמברנדט ואת האולד מאסטרס. זו המסורת שלו, והוא לא מורד בה. "מבחינתי לצייר ציור ריאליסטי זה כמו סופר שמשתמש במילים ברורות כדי לספר סיפור. הכתם בשבילי הוא מילה, זו השפה שאני יכול לדבר בה. אני מצייר בסטודיו הקטן שלי בעמק ושולח את זה לאנגליה, ושם יושבים אנשים שלא ראו אותי מעודם ודבר ראשון הם מתרגשים מהאור שיש בציור. זה לא כמו לכתוב 'אור שמש'. אני לא צריך להגיד כלום, הם חשים את החרדה ממה שעומד לקרות רק כי הראיתי להם. לא הייתי משיג את זה בשום דרך אחרת. זו השפה שלי, ועכשיו קיבלתי חותמת שזה עובד".

"בבל". 2009, שמן על בד. "יש לי ציורים ביקורתיים, אבל אני לא בעניינים של שמאל או ימין" ציור: מתן בן כנען

עם החותמת הזאת הוא הלך לרמברנדט, "המורה שלי, שמת לפני 600 שנה. היה לי מזל שביום ההכרזה היתה שביתה במוזיאון, וחצי מחללי התצוגה היו סגורים. באחד החדרים של רמברנדט היתה רק דלת אחת פתוחה, ואנשים הציצו ולא נכנסו. עמדתי שם לבד דקות ארוכות מול הדיוקן העצמי שצייר בגיל 63, ובכיתי. זה בדיוק העניין: אתה מסתכל על ציור של מישהו שמת לפני 600 שנה וזה עובד. זו היתה גם הזדמנות עבורי להודות לו. לא הייתי צייר אילולא המפגש הראשון שלי איתו, בגיל חמש, בספרייה של סבא שלי, שגם הוא היה צייר. עבורי זה היה רגע מכונן".

אספנים, תערוכות ודיוקנאות מוזמנים

בן כנען — שהוא גם נגן בוזוקי חובב — עוד מתקשה להעריך מה הפרס יעשה לקריירה שלו. בארץ הוא כבר מוכר עבודות, בלא מעט כסף, בין השאר לאספנים כגון דובי שיף ("הוא אפשר לי במשך השנים להתקיים מציור ולהמשיך לציור הבא"). אבל כשהתמודד השנה על הפרס ששיף מעניק על שם אביו חיים, המעניק תערוכה במוזיאון תל אביב, לא זכה. כעת הוא מקווה סוף סוף להציג גם במוזיאונים המרכזיים כאן, אחרי שהציג בגלריות אחדות, ביריד צבע טרי ובמוזיאון חיפה, ומאמין ש"מפה גם השמים זה לא הגבול. הכי חשוב זה להמשיך לעבוד. קשה לקום מכישלונות ובטח מהצלחות. אם אתה מחובר בשילוב הנכון שבין אמנות לחיים, ולא רק אמנות או רק חיים, אז אתה בסדר".

בינתיים הטלפונים זורמים. "אין מה לעשות, כשיש לך מכתב בכיס עם חותמת כזאת אז פלירט של שנים של 'תשלח לנו את העבודות שלך ונראה' נהפך לדיבור קונקרטי יותר על תאריך לתערוכה".

"אנאבל וגיא" עצמו מוצג כעת בלונדון ומשם ימשיך לסקוטלנד ואירלנד, למסע של שנה. והוא עדיין למכירה. "יש אנשים שהתעניינו בו לפני הזכייה, כשהוא עלה 60 אלף שקל. הפרס בתחרות הוא 30 אלף ליש"ט (כ־160 אלף שקל), אז עכשיו אני לא אמכור אותו בפחות מזה".

למה?

"כי אני לא רוצה, אין לי בעיה שיישאר אצלי. זה גם לא הרבה כסף, והכל עניין של היצע וביקוש. אוכל יש לי, פרנסה יש, אני מלמד וגם מוכר, וברוך השם עוד יש לי קומישן לצייר דמות בריטית ידועה, שזה חלק מהפרס של הזכייה, לעבודה שתישאר באוסף של הגלריה. זה הדבר העיקרי, שיהיה לי ציור באוסף החשוב שלהם, זה לא יסולא בפז. זה הציור הראשון של אמן ישראלי באוסף החשוב הזה".

הקומישן — ציור דיוקן מוזמן — הוא מרכזי אצל ציירי פורטרטים. "נכון שזו לא ההבעה האמנותית שלך, אבל זו פרנסה שמאפשרת לך להמשיך לעבוד", מסביר בן כנען. "זה מקובל היום מאוד, יש ציירים שרוב העבודה שלהם זה לצייר דיוקנאות של אנשים פרטיים. לי אישית יצא לצייר אנשים שביקשו ממני".

כמה אתה גובה על דיוקן מוזמן כזה?

"בעבר לקחתי כ־20 אלף שקל, תלוי בגודל. עכשיו אני צריך לחשב מחדש. זה מקור פרנסה שמאפשר לך גם לתרגל את העבודה, אז לא תהיה לי בעיה להמשיך לעשות את זה, במידה. אחת האוצרות בלונדון אמרה לי: 'אל תיקח יותר מדי קומישן, שלא תאבד את עצמך לדעת', אבל אין ספק שהפרס הזה מתחיל הזמנות מהסוג הזה. בחו"ל זה מאוד מקובל, ואני מאמין שזה יקרה גם בארץ. הרבה פעמים בפריפריה צריך את הגושפנקה של חו"ל, ובמקרה הזה ישראל היא פריפריה".

איך הופכים רגש לחומר על משטח

יש גם דברים טובים בפריפריה, למשל מכתב ברכה משרת התרבות. "לא הייתי בארץ בכל ההילולה שקרתה סביבה, והבנתי שהיה פה שמח", בן כנען מקדים ואומר, "אבל ייאמר לזכותה שהיא ניסחה מכתב מאוד מאוד יפה ומרגש ולא יצאה ידי חובה. היא באמת הסתכלה על העבודה והתייחסה אליה".

השרה ניתחה את העבודה שלך?

"כן, על המבט הנוקב של גיא וגם של אנאבל, ועל החיבור למקרא. למשל היא כתבה: 'בחנתי ממושכות את ציורך המהפנט, המתכתב עם הסיפור התנ"כי על יפתח הגלעדי ואסונו הנורא עת נאלץ מחמת פזיזותו להקריב לעולה את בתו היחידה. הקווים הריאליסטיים, ההפרשים החדים בין האור והצל, והבעות הפנים טעונות המשמעות, בעיקר של גיא אך גם של אנאבל, מעניקים לציור את המתח העצום הטמון בעלילה המקראית שאיתה הוא מתכתב ומוסיפים לו כוח'".

ממש מבקרת אמנות.

"כי זה קרוב ללבה, כל הסיפור המקראי והחיבור לארץ, ובצדק. גם אני מחובר לזה. זה המקום שממנו באתי, זו הזהות שלי, ואני בוחן את הדברים בכלים שלי".

זה כולל גם מבט ביקורתי?

"בכנות, בציור הספציפי הזה לא היה לי עניין של ביקורת. יש לי ציורים אחרים שהם ביקורתיים, למשל הציור של אוריה החתי ובת שבע, שם יש ממש אמירה פוליטית. או כמו הציור שאני מצייר עכשיו, על כרם נבות, ובו יש כמובן אמירה ברורה על גזילה וחמס ועושק, זה בהחלט מתייחס לכל מה שקורה סביב עם הגז, כי מהו הסיפור הזה אם לא גזל ועושק.

"אני לא בעניינים של שמאל או ימין", הוא מוסיף. "כשיש לי משהו להגיד אני אומר. אבל הציור הספציפי של 'אנאבל וגיא' הוא על הלך רוח מסוים, על אדם שעומד מול המציאות הנוראית הניתכת בפניו, על המהות של הסיפור המקראי בהקשר של הדבר הנורא שעומד להתרחש ועל הדילמות המוסריות שקיימות שם".

זה בכל זאת נשמע פוליטי ועכשווי.

"אני מודה שלא צריך לעקם את הידיים מאחורי הגב כדי למצוא הקשרים, אבל אני לא התכוונתי אליהם, אלא באמת לעניין הזה שכל אדם צריך לשלם מחיר על ההחלטות שהוא מקבל בחיים.

"אחרי הזכייה עיתונאי פולני שאל אותי אם הציור פוליטי, ואמרתי לו שפוליטיקה זה כאן ועכשיו. רציתי שהציור הזה יהיה מעל הכאן ועכשיו, סיפור שהיה רלבנטי לפני אלף שנה ויהיה רלבנטי עוד אלף שנה, כל עוד זה המבנה של נפש האדם. בסופו של דבר כל זה מסתכם בכמה כתמים על בד, שכדאי שהם יעבדו, ומאוד חשוב להזכיר שלפעמים כל המסביב זה תירוץ בשביל לצייר. רוב השעות שאני משקיע בעבודה הם לא בהגיגים ובפילוסופיות, אלא באיך אני לוקח דבר מופשט והופך אותו למשהו מוחשי, על משטח. זה מטאפיזיקה וזה פיזיקה. איך רגש פתאום הופך להיות משהו שהוא חומר? איך אני גורם לאדמה שמהולה בשמן פשתן ללבוש צורה שמביעה דברים כל כך עמוקים? זה לא עניין של מה בכך, זה מעסיק אותי הרבה יותר מדברים אחרים".