הפרדוקס הישראלי: מדשדשים בכל הפרמטרים, אבל חשים מאושרים

פעם אחר פעם הניקוד שמקבלת ישראל במרבית הקטגוריות שמרכיבות את מדד החיים הטובים של ארגון המדינות לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) הוא לא גבוה במיוחד, בלשון המעטה. אבל מעל הציונים המאכזבים בחינוך, באיכות הסביבה, בדיור ובעוד שלל פרמטרים, מרחף לו הדאוס אקס מכינה שמשנה את התמונה - סובייקטיבית, הישראלים מבסוטים אש: מקום 5 מתוך 36 המדינות המשתתפות בסקר הדו־שנתי של הארגון בפרמטר המודד את תחושת האושר הסובייקטיבית. סבבה כאן, או לפחות כך מספרים.

ייתכן שהישראלים הם פשוט שקרנים אדוקים יותר מאשר עמיתיהם במדינות החברות בארגון; אך ייתכן גם שהפרופורציות שלפיהן אנו מודדים את מצבנו שונות מאלו שלפיהן אזרחי המדינות האחרות שחברות בארגון, בהתחשב בעובדה שמדי קיץ או שניים נופלים כאן מטחי טילים על ריכוזי האוכלוסייה הגדולים ביותר.

תשובה חלקית אפשר אולי למצוא בשאלון הפתוח שעליו ענו 52,000 ישראלים באתר האינטרנט של ה־OECD. המתאם בין הקטגוריות שאותן הישראלים דירגו כקרובות לליבם וחשובות לרווחתם האישית לבין הדירוג של ישראל באותן קטגוריות די קלוש. "אדם צועק את שחסר לו", כתב פעם מאיר אריאל. ובכן, זה לא המקרה כאן. אפשר לצפות שנושאים שזוכים לציונים אובייקטיביים נמוכים יחסית ילכדו את ליבם של הישראלים, וייתפסו בעיניהם כטעוני שיפור ולכן בעלי השפעה על רווחתם הכוללת; או לחילופין, אפשר להניח שהקטגוריות שבראש דירוג הנושאים החשובים יהיו אלו שבהן ישראל מצטיינת.

אבל התוצאות מראות אחרת: החינוך, שבו הדירוג האובייקטיבי של ישראל הוא 28 מתוך 36, מוכתר על ידי הישראלים כנושא החשוב ביותר. ואילו הדיור, שעשוי להיתפס כנושא הבוער ביותר למי שנחשף לכלי התקשורת המקומיים, מדורג רק במקום השישי, כאשר בדירוג הכולל של מדינות ה־OECD הוא זכה במקום השני בחשיבותו. הישראלים דירגו את הכנסתם האישית כרביעית בחשיבותה עבורם, בעוד הדירוג הכללי שלה במדינות החברות בארגון הוא 8. לפיכך, ניתן היה לחשוב שהשכר שהישראלים מקבלים נמצא באחוזונים העליונים או התחתונים של מדינות הארגון, אבל בסך הכול אנחנו אי שם באמצע, במקום ה־17 מתוך 36. תעלומה.

כך או כך, הנתק בין הציונים בקטגוריות האובייקטיביות, שלדעת מומחי ה־OECD משפיעות על איכות החיים של תושבי המדינות החברות, לבין חוות הדעת הסובייקטיבית של הישראלים על עצמם, מקעקע את הרעיון שעומד מאחורי המיזם השאפתני של ה־OECD - להטמיע אמות מידה חדשות שלפיהן תיבחן רווחת התושבים, מעבר למדד הוותיק (אך לא מקיף) שהוא התוצר המקומי הגולמי.

אם מדינה יכולה לדשדש בכל מדד אובייקטיבי ועדיין להרגיש טוב עם עצמה, משהו כאן חייב לעבוד כמו שצריך. אולי אפשר אפילו לשווק זאת לשאר האומות כעוד סטארט־אפ ציוני לתפארת.