הון אנושי: ערב מוטרף במוזיאון

חמישי, 18:30 בערב. זו השעה שבה מסיימים לעבוד, נתקעים בפקקים האינסופיים בדרך הביתה אבל גם זוכרים שהשבת לפנינו ואפשר להיות קצת אופטימיים ולהיפרד ממחשבות על עבודה לזמן מה. בוודאי כשמדובר בשבת ארוכה כמו זו שיצר חג השבועות. בגלל זה היה משהו אירוני בכך שדווקא באותו ערב נקלעתי לטרום פתיחה האקסקלוסיבית של התערוכה "סביבות עבודה".

האירוע, בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב, יועד לקבוצת הרכישה של המוזיאון. לא מדובר בקבוצת רכישה של נדל"ן, שמאגדת מיואשים שמנסים לגרד מעט הנחה במחיר הדירה. קבוצת רכישה של אמנות מאגדת פילנתרופים, במקרה הזה כולן נשים שכל אחת מהן תורמת 15 אלף שקל כדי לקנות יצירה למוזיאון. רובן הגיעו בגפן, למעט חנה פרי־זן, יו"ר פעילים, שהגיעה כרגיל מצוידת במשקפיים מעוצבים, בבן זוגה בני ובנכדה ג'ינג'ית נמרצת.

עירית רפפורט

שוחחתי מעט על תרבות עם עליזה יפו, בעבר בעלת חברת הבנייה רמט שעברה אליה בירושה והתמוטטה לפני כמה שנים. כיום יפו היא אשת תרבות ומנהלת אגודת הידידות של האופרה. "אני לא מודאגת משרת התרבות החדשה", אמרה לי, "צריך לתת לה זמן להוכיח את עצמה. יש הבדל בין דברים שאנשים עושים בתפקידם לדברים שאומרים בשם הפרובוקציה. ימים יגידו".

האוצרת רויטל בן אשר פרץ סיפרה שעבדה על התערוכה לא פחות משלוש שנים וחצי, עם צוות אמנים מסור. הם חקרו את סביבת העבודה המשתנה, והתערוכה היא למעשה מחווה לעולם הולך ונעלם "בעידן שבו עסקים משפחתיים נמצאים על סף הכחדה". הסכמתי איתה שעסקים משפחתיים זעירים אכן נרמסו והם נעלמים, אלא שמי שבא במקומם הם עסקי ענק שמנוהלים גם הם בידי משפחות, שרק הולכות ומתעשרות. כך שלומר שעסק משפחתי הוא זן נכחד זה חצי אמת, ולא בהכרח החצי המשקף. לידי עמדה דפנה מיתר, בתו של המיליארדר צבי מיתר ממקימי אמדוקס, שמכהנת כראש קרן מיתר הקונה צילומי אמנות. לידה עמדה עירית רפפורט, בתו של המיליארדר והנדבן השווייצרי ברוס רפפורט, העומדת בראש אגודת הידידים של המוזיאון.

אבי ורטהיים ושלי אמיר

בן אשר פרץ ערכה סיור מודרך בין העבודות, מדברת בשקט אל מיקרופון "מדונה" ואל קהל מצויד באוזניות. היו שם, בין השאר, אמנית שחקרה את חנות הכפתורים של אביה, ואמן שלאביו היתה נגרייה והוא הכניס לחלל המוזיאון אצבע ענקית מפלסטלינה, מחווה לכל הנגרים שאיבדו אצבע. אמן אחר שִחזר מחנה כפייה בהשראת הגולאגים, מה שעורר סערה זוטא אצל חלק מהנשים, שהעירו כי את העבודה הזאת רצוי שלא יראו ילדים. אני אמרתי להן שדווקא פה המטאפורה לסביבת עבודה די נוכחת.

עליזה יפו ומיכה גייגר

הסיור הסתיים מחוץ למבנה של הלנה רובינשטיין. מעבר לכביש, על גג הביתן, הציב אחד האמנים פיגומי בניין הקורסים אל תוך אחת הפינות. האוצרת סיפרה שהעבודה הזאת יצרה מהומה אצל העוברים והשבים שהתלוננו על כך במוקד העירייה. עכשיו כשאתה מתקשר למוקד נשמעת הודעה המוסרת שמדובר בעבודת אמנות.

במהלך הסיור הבחנתי באבי ורטהיים, אחיינו של מוזי ורטהיים, שפעם היה יו"ר בנק מזרחי ואחר כך ניהל עסקים שונים שלא כולם עלו יפה. לפני כחצי שנה מונה ליו"ר דורי בנייה, שמִטלטלת בגלל שערוריות חשבונאיות, ניהול כושל ובור הפסדים אדיר שלא נחזה מראש. היה משהו סימבולי בשיחה על דורי לצד הפיגומים הקורסים. ורטהיים הבהיר לי כי הוא פה רק בגלל אשתו אורנה, העומדת בראש קבוצת הרכישה, אחרת היה נשאר בבית כמו שאר הבעלים. בניסיון להציג את הצרות של דורי כמשהו שהוא נחלת הענף כולו, חרף הפריחה הנדל"נית,

ורטהיים אמר: "זה לא סוד שכל ענף הקבלנים נמצא היום במשבר. המרוויחים הם היזמים שגוזרים את הקופונים הגדולים. בשנים האחרונות ישנו כשל שוק. מה שקרה בדורי היה ניהול בזבזני. על פרויקטים שאנחנו כבר מחויבים להם אנחנו באמת מפסידים, אבל נתחיל להרוויח בפרויקטים החדשים".