מתמסטל עם רופאיו

א' שמעה מידיד על ניסוי לטיפול בפוסט־טראומה באמצעות MDMA, שנערך במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, והחליטה לבקש להשתלב בו.

לא חששת?

"באותה תקופה פשוט רציתי לעשות כל מה שיכולתי כדי לצאת מהמצב שהייתי בו. אמא שלי היתה ביותר חששות ממני".

הניסוי כלל פגישה שבועית עם שני מטפלים במשך כמה חודשים. שתיים מהפגישות כללו גם נטילה של MDMA. הפגישות האלה נמשכו שמונה שעות, שלאחריהן נשארה א' ללון במקום.

"הפעם הראשונה היתה מאוד מפחידה ומאוד אינטנסיבית. המון דברים יצאו ממני. זו היתה חוויה קשה. הרגשתי שזה פתח אותי בכוח, נלחמתי בזה מאוד. לא רציתי שזה יעבוד וישפיע. רציתי שיוציאו ממני את הסם", היא מספרת, "הפעם השנייה היתה כיפית ונהניתי מאוד. היה לי מאוד עצוב וקשה כשהסם ירד".

ניקסון. פסל את הסממן המרכזי של הדור האנטי־ממסדי צילום: אימג'בנק

שנתיים עברו מאז, וא' מספרת שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, ומייחסת את השיפור ל־MDMA: "בשנה שאחרי לא הייתי בטיפול בכלל. היום אני בטיפול פסיכולוגי אבל כבר לא מוגדרת פוסט־טראומטית. אני חושבת שאם לא הייתי עושה את זה היה לוקח המון המון זמן ועבודה להיפתח. עם הסם זה היה בתוך פחות מחודש".

גם אסטלין וולקוף (Walcoff), אמריקאית חייכנית עם שיער לבן קצר, הפכה לאחרונה לתומכת נלהבת של שימוש בחומרים משני תודעה. וולקוף, חולה בלימפומה חשוכת מרפא, היתה אחת המשתתפות בניסוי שנערך לאחרונה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) ובדק את ההשפעות של החומר הפעיל בפטריות הזיה, פסילוציבין, על התמודדותם הנפשית של חולים בסרטן סופני. במהלך הניסוי הוזמנה וולקוף אל חדר ניסויים אוניברסיטאי שהוסב לסלון נעים עם ספה, ספרים, חפצי אמנות ושני פסיכיאטרים שליוו את התהליך. היא הקריאה להם שיר ואחרי כן הוזמנה לשכב על הספה עם כיסוי עיניים ולנסות להתבונן פנימה, אל תוך נפשה. "אני בסדר, אני בסדר, אני לא יכולה להסביר את זה במילים, אבל אני כל כך אסירת תודה והמומה ונרגשת, וזה החזיק מעמד, כך שאני מאמינה שזה יביא לעוד שינויים", סיפרה בדמעות על התחושות שצפו בה ארבעה שבועות לאחר החוויה, "מישהו התקשר אליי היום ושאל מה שלומי, ועניתי: 'נהדר'. אני בת 65, ומעולם לפני כן לא אמרתי ששלומי נהדר. אני מרגישה שזו כזו מתנה, היכולת ללמוד על עצמך, לראות את התודעה שלך, להתחבר עם הרוחניות שלך. הכאב הכי גדול, הפחד הכי גדול והחרדה הכי גדולה הפכו למשהו שפתח את המקום הכי יקר שאי פעם נתקלתי בו - ולחשוב שיכולתי לא להכיר את זה בכלל".

וולקוף, יועצת זוגית במקצועה, הוסיפה: "אני מרגישה שהייתי יכולה לעזור יותר לאנשים אילו הם היו עוברים את מה שאני עברתי. אני פשוט יודעת שאם בעתיד יהיה אפשר להשתמש בזה עם כל מטופל, בהשגחה, זה יהפוך את העולם למקום הרבה יותר מאושר".

יונה וולך, ק. צטניק וניקסון

העמדה הזאת, שאולי נשמעת שנויה במחלוקת במבט ראשון, הופכת בשנים האחרונות ליותר ויותר פופולרית לא רק בקרב מטופלים אלא בעיקר בקרב חוקרים ואקדמאים מכובדים. מאוניברסיטאות מובילות בארצות הברית כמו NYU, ג'ונס הופקינס ו־UCLA, דרך מוסדות מחקר מכובדים בגרמניה, שוויץ, בריטניה, נורבגיה, רוסיה וישראל - חוקרים רבים מגלים היום מחדש את סגולותיהם הנפשיות של החומרים המוגדרים בחוק כסמים מסוכנים.

במסגרת ניסויים שהם עורכים, השפעתם של סמים כמו פסילוציבין, LSD, קטאמין ו־MDMA נבדקת בהצלחה לא רק על אנשים הסובלים מהעומס הנפשי הנלווה למחלה סופנית או פוסט־טראומה, אלא גם על הסובלים מאלכוהוליזם, מאובססיה קומפולסיבית (OCD), דיכאון, חרדה, אוטיזם, התמכרות לסיגריות, התמכרויות לקוקאין ולאופיום ועוד.

החומרים האלה אינם חדשים למדע. בשנות החמישים היו ה־LSD, הפסילוציבין וה־MDMA חוקיים וקלים להשגה, ועמדו במרכזם של ניסויים פסיכיאטריים רבים. מעבדת סנדוז השוויצרית, שבה סנטז אלברט הופמן את ה־LSD לראשונה ב־1938, חילקה את החומר לכל חוקר שחפץ בו, בתקווה שמישהו ימצא עבורו שימוש מסחרי. עשרות אלפי אנשים טופלו אז בהצלחה בסמים פסיכדליים, והשימוש הטיפולי והמחקרי בהם היה נפוץ ולגיטימי. בין המטופלים הישראלים המפורסמים אפשר למנות את יונה וולך, שטופלה ב־LSD ב־1965 במהלך אשפוז מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה בירושלים, והסופר ניצול השואה ק. צטניק שטופל ב־LSD בעיר ליידן בהולנד, טיפול שהביא אותו לחוות מהפך תודעתי ביחס לזיכרונות שלו מאושוויץ. איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי ערך באותה תקופה כנסים שבמרכזם עמד ה־LSD, וממשלת ארצות הברית השקיעה 4 מיליון דולר ב־116 מחקרים על LSD, שדיווחו על תוצאות מרשימות. אלא שלאורך שנות השישים הלכו והתמעטו המחקרים בתחום, ולפני כ־40 שנה הם הופסקו לחלוטין. הסיבה העיקרית לעצירת המחקרים היתה השם הרע שיצא לסמים האלה בעקבות הפופולריות שצברו בשנות השישים לשימוש אישי. מחומרים טיפוליים שיכולים לשפר את חייהם של בני אדם ולהקל על סבלם הפכו הסמים הפסיכדליים לסממן מרכזי של דור אנטי־ממסדי, שמסכן את עצמו ואת הסביבה. ב־1970 חתם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על חוק שהוציא את רוב הסמים הללו מחוץ לחוק, לכל שימוש, וחוקים דומים נחקקו מסביב לעולם, כולל בישראל.

וולך. המטופלת הישראלית המפורסמת ביותר צילום: שלום בר טל

"הטיפולים האלה, במהלך שנות החמישים והשישים, היו מאוד יעילים", אומר ל"מוסף כלכליסט" הפסיכיאטר הבריטי ד"ר בן ססה (42), מחבר הספר "הרנסנס הפסיכדלי" וחוקר סמים פסיכדליים, שלפני עשר שנים החליט לקרוא את ממצאיהם של אותם מחקרים שהועלמו מההיסטוריה של הפסיכיאטריה. "נדהמתי כשקראתי אותם. זה עמד להיות הדבר הגדול הבא בפסיכיאטריה, אבל אז הסמים זלגו מהקהילה הרפואית אל תרבות הפנאי, מה שהוביל להוצאתם אל מחוץ לחוק. אלא שהשימוש בסמים האלה לכיף לא נעצר, להפך - הוא רק התגבר. מה שההוצאה מחוץ לחוק כן עשתה זה לעצור את המחקרים המדעיים".

אחרי מה שלמד על הניסויים של שנות החמישים והשישים כתב ססה מאמר שקרא לחקור שוב את הפוטנציאל התרפויטי של הסמים האלה. המאמר פורסם בכתב העת המדעי המרכזי "British Journal of Psychiatry". "זה היה המאמר הראשון זה 30–40 שנה בספרות הרפואית המיינסטרימית באנגליה שתמך בסמי הזיה", הוא נזכר, "קיבלתי המון תמיכה מקולגות בכל רחבי העולם, ומהר מאוד מצאתי את עצמי עובד בתחום המחקר הפסיכדלי בקרב קבוצה קטנה ונבחרת של אנשים".

ואמנם, גם מעבר לים חוקרים מאוניברסיטאות מובילות בארצות הברית עברו תהליך התפכחות דומה לזה שעבר ססה. אחד מהם הוא פרופ' סטיבן רוס מהמחלקה לפסיכיאטריה ב־NYU וראש המחלקה לטיפול במתמכרים בבית החולים בלוויו בניו יורק. גם הוא גילה בעשור האחרון את המחקרים הפסיכדליים הישנים, ובתחילת 2006 החל להיפגש עם עוד שני קולגות בימי שישי אחרי העבודה כדי לקרוא ולדון בספרות המדעית על חומרים פסיכדליים. "הרגשתי כמו ארכיאולוג שגילה גוף ידע שנקבר בשלמותו", אמר רוס לאחרונה למגזין "הניו יורקר", "כמה מהמוחות הטובים ביותר בפסיכיאטריה חקרו בשנות החמישים והשישים את החומרים האלה ברצינות רבה, במימון הממשלה". בתוך כמה חודשים הפכה קבוצת הקריאה לקבוצת מחקר.

לא ממכר - ומרפא לטווח ארוך

בעשור שחלף מאז כבר הספיקו הפסיכדליים לצאת ממחשכי קבוצות הקריאה האזוטריות אל לב המיינסטרים. אחת הדוגמאות למרכזיות שקיבל הנושא לאחרונה היה מאמר תמיכה בפסילוציבין שפורסם בתחילת השנה ב "The Lancet", כתב העת הרפואי המוביל בבריטניה. כנס דו־שנתי בנושא בשם Breaking Conventions נערך בבריטניה כבר פעמיים, והשלישי יתקיים ביולי הקרוב באוניברסיטת גריניץ' בלונדון. אפילו תומס אינסל, ראש המכון הלאומי לבריאות הנפש של ארצות הברית (NIMH), הביע בגלוי את תמיכתו במחקרים.

צופים בפסטיבל וודסטוק, 1969. ססה: "השימוש בסמים האלה לכיף לא נעצר אלא רק התגבר. מה שההוצאה מחוץ לחוק כן עשתה זה לעצור את המחקרים המדעיים" צילום: איי פי

מה הביא לשינוי?

ססה: "אני חושב שהיה שינוי גלובלי. הרבה אנשים ברחבי העולם מתפכחים מהאשליות של הרפואה המקובלת, במיוחד בפסיכיאטריה. אנשים התפכחו מאשליית תעשיית התרופות שתומכת בטיפול תחזוקתי באמצעות כדורים אנטי־דיכאוניים או אנטי־פסיכוטיים. התרופות האלה לא מרפאות שום דבר, הן רק מעמעמות את התסמינים. אני חושב שאנשים רואים שטיפול פסיכדלי מצליח להביא ריפוי שנשאר לאורך זמן, וזה דבר מאוד נדיר בפסיכיאטריה. אני חושב שב־40 השנים האחרונות לא העזנו להשתמש במילה 'ריפוי', התרכזנו בשליטה בסימפטומים באמצעות כדורים אנטי־דיכאוניים. לעומת זאת, טיפול פסיכדלי מציע פסיכותרפיה ממוקדת שבאמת עובדת ושבאמצעותה המטופל יכול להפסיק עם התרופות. אני חושב שזו גישה חדשה וצומחת בפסיכיאטריה כיום. גישה מאוד נחוצה".

מי שסייע מאוד בהבאת סמי ההזיה מחדש לקדמת הבמה היה ככל הנראה הפסיכופרמקולוג פרופ' רולנד גריפיתס (Griffiths) מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס - אחד מחוקרי ההתמכרות המובילים והמוערכים בארצות הברית, שחוקר במוסד שנחשב בית הספר לרפואה המוביל בצפון אמריקה. הניסוי הראשון של גריפיתס ושותפיו בפסילוציבין החל ב־2001 וכלל 36 משתתפים. תוצאות הניסוי פורסמו בכתב העת "פרמקולוגיה", במאמר שדיבר על החוויות המיסטיות שעשויות להתעורר בהשפעת הסם וזכה לשבחים רבים בקהילה המדעית. מאז המשיך הצוות של גריפיתס לחקור את השפעות החומר, ובימים אלה נערכים במעבדתו מחקרים על שילוב בין מדיטציה לפסילוציבין, על שימוש בפסילוציבין למטרת העמקת חוויות דתיות ועל סגולותיו של החומר לצורך גמילה מעישון. אחרי שלב ראשון שהראה תוצאות מבטיחות, נמצא היום מחקר הגמילה מעישון בשלב השני.

המחקרים הישנים אמנם הראו תוצאות מרשימות, אבל הם אינם עומדים במבחן הזמן משום שאינם מחקרים מבוקרים מספיק על פי הסטנדרטים של היום. המחקרים החדשים, לעומת זאת, משתמשים במתודות ובכלים החדשניים ביותר, ועדיין מגיעים לתוצאות טובות. במחקר הסרטן, למשל, מצאו רוס ושותפיו ששימוש יחיד בפסילוציבין הביא בקרב הנסיינים להפחתה דרמטית בחרדה ובדיכאון שהחזיקה מעמד גם חצי שנה לאחר הניסוי. "העובדה שלתרופה שניתנת פעם אחת בלבד יכולות להיות כאלה השפעות ארוכות טווח היא חסרת תקדים", טוען רוס, "מעולם לא ראינו דבר כזה בפסיכיאטריה".

גם הניסוי לשימוש ב־MDMA לטיפול בסובלים מפוסט־טראומה מראה תוצאות מבטיחות ונמצא כרגע בשלב השני שלו ב־13 מרכזים ברחבי העולם, ובהם קנדה, אוסטרליה, ארצות הברית, שוויץ והמרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב - המקום היחיד היום בישראל שעורך ניסוי חוקי בסמי הזיה (ישנו בישראל לאחרונה גם ניסיון לטפל בסובלים מדיכאון קשה באמצעות קטמין, חומר הרדמה וסם הזייתי שאינו נכלל בפקודת הסמים המסוכנים בישראל).

ססה. "כדורים פסיכיאטריים לא מרפאים, טיפול פסיכדלי כן"

שלב 2 בניסוי בישראל כולל עשרה מטופלים, ומתוכם טופלו עד כה ארבעה – אחד בפלסבו ושלושה בחומר האמיתי. "אנחנו מגייסים אנשים שיש להם פוסט־טראומה חריפה וכרונית עמידה לטיפול. הכוונה היא שלמרות טיפול של לפחות שנה באמצעים הרגילים, אף שהם לוקחים כדורים פסיכיאטריים למשל, הם עדיין סובלים מסימפטומים מאוד חזקים", מספרת דפנה בורנשטיין, מתאמת המחקר בבאר יעקב, "בינתיים הניסוי מראה את אותן תוצאות מרהיבות של המחקר בארצות הברית, שם עברו את זה 700 איש: 83% יורדים מדיאגנוזה של פוסט־טראומה חריפה לקלה, וגם שנה אחרי הניסוי שומרים על אותה רמה".

"ה־MDMA מאפשר להיכנס לתוך החוויה הפנימית לאנשים שקשה להם להיות מחוברים לתחושות גוף כי הטראומה קשה מדי", מוסיפה קרן צרפתי, פסיכותרפיסטית ואחת המטפלות במחקר בבאר יעקב, "בדרך כלל הם נמנעים מלחשוב על זה כי זה יותר מדי קשה. זו לא בחירה מודעת. המערכת פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. ה־MDMA משחרר הורמונים כמו אקסיטוצין וסרטונין, שגורמים לתחושת אהבה וכיף ויופי, ומאפשר לנו לעזור למטופלים לחזור לאירוע הקשה ולשחרר את האנרגיה שנתקעה".

ואיך אתם יודעים שזה עובד?

"אנחנו בוחנים מדדים אובייקטיביים כמו בעיות שינה, דיכאון, מצבי רוח קיצוניים, התקפי זעם וחרדה לאחר הטיפול. בינתיים התוצאות טובות מאוד".

מאיפה אתם מביאים את הסמים?

בורנשטיין: "החומר מיוצר במעבדות בבאזל ונשלח אלינו אחרי שעבר כל מיני אישורים. באקסטזי יש כל מיני דברים, אבל ה־MDMA שלנו הוא 99% אחוז נקי וטהור, עם חותמת של ה־FDA”.

אין סכנת התמכרות?

"MDMA הוא לא באמת סם הזיה ולא פסיכדלי, הוא גם לא ממכר".

יוצאים לקרב נגד הטראומה

באופן מפתיע, הרבה מהניסויים מתמקדים בשימוש בחומרים הפסיכדליים לטיפולי גמילה. פסילוציבין, לדוגמה, עמד לאחרונה במרכזו של מחקר מבטיח לטיפול באלכוהוליזם שערך פרופ' מייקל בוגנשולץ (Bogenschultz), סגן ראש המחלקה לפסיכיאטריה התמכרותית ומחקר קליני באוניברסיטת ניו מקסיקו. את הניסוי שלו ערך בוגנשולץ לאחר שחקר ניסויים דומים וטיפולים מוצלחים שנעשו בשנות השישים בשימוש ב־LSD ובפסילוציבין לריפוי מאלכוהוליזם, וגילה כי ביל ווילסון, ממקימי תוכנית הטיפול הפופולרית אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), אימץ את השימוש ב־LSD בהשגחה כדרך להשגת מודעות רוחנית - חלק מרכזי בתוכנית 12 השלבים המפורסמת.

דפנה בורנשטיין. "הדור של שנות השישים תורם למחקרים"

כל החוקרים בתחום מדגישים את העובדה שהשימוש בחומרים האלה למטרות טיפוליות אינו דומה לשימוש בהם בשעות הפנאי. לא במינון, לא באיכות ובראש ובראשונה לא באופן השימוש. "לחומרים האלה פוטנציאל מאוד גדול לרפא דברים שאנחנו לא יודעים לרפא בעולם המערבי. חשוב להדגיש שזה לא כמו כשלוקחים את זה במסיבות", אומרת צרפתי, "אם החולה היה לוקח את ה־MDMA במסיבה והיתה עולה לו הטראומה עם הפחד מוות והכאב האיום כשאנשים סביבו שיכורים ומסוממים זה יכול היה להיות רע מאוד. זה יכול היה לגרום לו לחוות מחדש את הטראומה. הדברים הם מאוד מאוד קשים, זה לא מקום כיפי. חייבים להיות מאוד זהירים בדרך שבה לוקחים את התרופות האלה.

"עושים את זה אנשים סופר־רציניים עם הכשרות. יש שני מטפלים איתך כל הזמן, יש פסיכיאטר צמוד, יש היכרות מאוד עמוקה עם המטופלים. הנטילה מתבצעת בצורה מאוד מוכלת ומאוד בטוחה, בחדר שקט עם חפצי אמנות ומוזיקה. זו לא התרופה עצמה שעושה את העבודה אלא התרופה עם תהליך טיפולי מאוד עמוק, בסביבה מאוד מסוימת".

"כמדען אני לא רואה בסמים האלה חומרים שנויים במחלוקת, אלא פשוט תרכובות פרמקולוגיות", מוסיף ססה. "אם הם חוקיים או לא חוקיים - זה לא שייך לשאלה אם הם עובדים או לא. טיפול פסיכדלי הוא בעצם פסיכותרפיה. הסמים הם לא העניין. לוקחים אותם רק פעם או פעמיים־שלוש במהלך טיפול פסיכותרפי. מה שהסמים הפסיכדליים מאפשרים לנו לעשות זה להגיע הרבה יותר עמוק הרבה יותר מהר, לעומת פסיכותרפיה רגילה, על ידי הבאת הפציינט למצב של מודעות מוגברת בהשפעת סמים, שמאפשרת לו לגשת לזיכרונות רגשיים מודחקים בצורה הרבה יותר יעילה משהוא יכול היה ללא הסמים. מובן שסתם לקחת את הסמים לא מספיק. המוקד הוא היחסים בין המטופל לתרפיסט והמיומנות של המטפל לרתום את הזיכרונות המודחקים כדי לעזור למטופל לנוע קדימה. כשמישהו לוקח LSD או MDMA רק בשביל הכיף הוא לרוב לא ישקיע את הזמן והמאמץ בחקירה של הרגשות האלה. כך שזה מאוד שונה. העניין הוא להשתמש במצב המנטלי הזה בצורה יעילה עבור המטופל".

מה היעילות הספציפית של MDMA למשל?

ססה: "MDMA הוא חומר מדהים, אני רואה בו סוג של חליפת הצלה שאתה לובש כשאתה נכנס לקרב עם הטראומה שלך. הוא מגן על המטופל מההלם של ההיתקלות בטראומה, הוא מאפשר לו לדבר עליה, אבל ממקום בטוח ומוגן יותר. זה לא כמו לקחת אקסטזי, זו לא חוויה אקסטטית הדוניסטית של רייב.

"במשך הרבה שנים עבדתי עם ילדים ומתבגרים שעברו התעללות והזנחה וראיתי איך טראומה פסיכולוגית בילדות מביאה לבעיות נפשיות ממושכות. אחת הבעיות עם טראומה היא שלמטופלים אין גישה אל הרגשות והמחשבות האלה. כשהם מנסים לדבר עליהן, לדוגמה במצב של אונס בילדות - הכאב מציף אותם בצורה כל כך חזקה שהם פשוט לא יכולים לעשות את העבודה הפסיכולוגית. אז יש רמה גבוהה של מה שאנחנו מכנים 'התנגדות בטיפול' לאנשים עם פוסט־טראומה. בערך 50% מהאנשים עם פוסט־טראומה לא זוכים לריפוי כי הם לא מצליחים לעשות את העבודה הפסיכולוגית".

איור: אורי טור

אתה חושב שאפשר להשתמש בחומרים האלה גם עם ילדים ומתבגרים?

"בשלב זה אין מחקרים שבודקים את האפשרות הזאת, ואני חושב שיש עוד דרך ארוכה עד שנגיע לשם - יותר מדי אנשים סבורים שזה דבר שנוי במחלוקת גם לשימוש במבוגרים, אז מוקדם להציע את זה לשימוש בילדים. אבל אם את שואלת לדעתי האישית, כמישהו שעבד עם ילדים במשך עשור, אני לא רואה סיבה לא להשתמש בחומר עם ילדים אם מוכח שהשימוש הזה בטוח ויעיל. למעשה, זו תהיה הזנחה ומעשה לא מוסרי למנוע טיפול מילדים, אם יוכח שהטיפול הזה הוא יעיל ובטוח".

לתאגידים זה פשוט לא משתלם

נכון להיום כל השימוש בחומרים האלה הוא ברמת הניסויים בלבד, ואיש אינו משתמש בהם - לפחות לא באופן חוקי - לצרכים טיפוליים. ססה מעריך שייקח עוד כשמונה שנים עד שסמי ההזיה הראשונים יאושרו לצרכים טיפוליים. בורנשטיין אומרת שהתחזית האופטימית היא חמש־שש שנים לאישור השימוש ב־MDMA. "יש עוד הרבה מכשולים רגולטוריים שיש לעבור בדרך. רוב הסיכויים שהמקום הראשון שבו זה יאושר יהיה ארצות הברית, ואולי כשנתיים אחר כך זה יגיע גם לאנגליה ולמקומות אחרים", אומר ססה, "אתה חייב להדגים מספר מסוים של ניסויים על מספר מסוים של חולים, ואנחנו נמצאים עוד שנים ארוכות משם. מה שאני והחוקרים האחרים מקווים לו הוא שאם נמשיך לייצר ניסויים מתודיים מדויקים ובעלי תוצאות חזקות וטובות, לרגולטורים לא יהיה תירוץ לסרב".

"זה לא שכל פסיכיאטר יוכל לתת MDMA" , מדגישה צרפתי, "אלא שיהיה פרוטוקול רציני שיבוצע בידי אנשים מיומנים שמבינים בזה, מקומות שיעשו עבודה כזו בצורה חוקית, שאנשים נכנסים אליהם לטיפול ממוקד. טראומה זה דבר שמאוד קשה לרפא, פגיעה נוראית שאני לא מאחלת לאף אחד. אם המחקרים ימשיכו להוכיח את עצמם, אני מציעה להקים מרכזים שבהם אנשים יטופלו באופן הזה, בוודאי בישראל, שיש בה כל כך הרבה אנשים שסובלים מפוסט־טראומה. זו מתנה שתאפשר לאנשים לסבול פחות".

קשה לקבל אישור למחקרים?

ססה: "כן, קשה לקבל אישורים וזה לוקח הרבה זמן. יש הרבה דעות שליליות על החומרים האלה, אף שיש להם רמת רעילות נמוכה מאוד, הם בטוחים לשימוש והסיכון בהם נמוך מאוד. אבל מוחם של הרבה אנשים - בציבור הרחב, פוליטיקאים ואנשים האחראים על הרגולציה - פשוט נשטף באופן אפקטיבי במשך שנים על ידי האג'נדה של המלחמה בסמים, שקובעת שכל סם שאנשים משתמשים בו בשעות הפנאי הוא כנראה חסר ערך ברפואה. וזה פשוט לא נכון. התוצאה היא שהתרופות האלה - ואני חושב עליהן כתרופות, לא כסמים - נמנעות מהמטופלים שיכלו להיעזר בהם".

בהיעדר תמיכה ממסדית, מגיע מימון המחקרים האלה מאנשים פרטיים ומעמותות שמאמינות בכוח המרפא של הסמים. גוף המימון מאחורי רוב העשייה החדשה בתחום הפסיכדליים (כולל המחקר בבאר יעקב) הוא עמותה עצמאית בשם MAPS - ראשי תיבות באנגלית של "איגוד בינתחומי ללימודים פסיכדליים". מדובר בארגון ללא מטרות רווח שנוסד ב־1986 בידי ריק דובלין, בוגר דוקטורט בממשל מאוניברסיטת הרווארד ואחד הדוברים הבולטים בעד שימוש רפואי בסמים. הארגון מתקיים מתרומות ומממן בעשרות מיליוני דולרים מדי שנה מחקרים על LSD, MDMA, מריחואנה, סם האיבוגה האפריקאי ומרקחת הצמחים האמזונית אייוואסקה. "הם חיים על תרומות ומסתדרים", אומרת בורנשטיין מבאר יעקב, "כל בני הדור של שנות השישים הולכים לעולמם ומשאירים להם ירושות".

הארגון, באופן די ברור ומוצהר, הוא בעד שימוש בחומרים האלה. האם אין לזה השפעה על תוצאות המחקרים?

בורנשטיין: "לכן לוקחים גוף חיצוני שמבצע את המחקר בפועל. באר יעקב הוא בית חולים ממשלתי ותאמיני לי שאין לו שום אינטרס להיתפס כתומך בסמים".

מעבר לכך, חשוב לזכור שמאחורי חלק גדול מהניסויים הקליניים שנעשים היום בעולם בשלל תחומים רפואיים עומדות חברות תרופות מסחריות, שוודאי אינן נטולות אינטרסים משל עצמן. למעשה, חוסר העניין של חברות התרופות בסמים הפסיכדליים, המורכבים מחומרים שאי אפשר להכריז עליהם בעלות ולהרוויח עליהם כסף רב, הוא בין הסיבות העיקריות לכך שהניסויים בהם מתקשים בהשגת מימון, והסמים עצמם רחוקים עוד כמה שנים טובות מאישור לשימוש פסיכיאטרי מקובל.

"יהיה קשה מאוד לשכנע חברת תרופות לפתח חומר שאי אפשר לרשום עליו פטנט", הסביר ראש ה־NIMH אינסל בתחילת השנה בראיון ל"ניו יורקר".

"רוב המחקר הביולוגי בבני אדם ממומן בידי חברות תרופות", מוסיף ססה, "הן לא מתעניינות בתרופות האלה גם משום שהן נטולות פטנט אבל גם - וזה אולי נשמע כמו תיאוריית קונספירציה - משום שנראה שהחברות מעדיפות תרופות פסיכיאטריות שלא מרפאות. נראה שהן אוהבות תרופות שמטופלים צריכים לקחת בכל יום במשך שנים על גבי שנים. LSD או MDMA אתה לוקח פעמיים־שלוש ואז מצבך משתפר ואתה לא צריך עוד תרופות. זה לא סוג המוצר שתעשיית הפארמה תרצה לקדם. נדמה כאילו ראשי התעשייה יושבים וחושבים מה התרופה הבאה שהם יוכלו לייצר שאנשים יצטרכו להמשיך לקחת ולקחת בלי להירפא. אני לא רוצה להישמע כמו קונספירטור - אבל אכן נדמה לפעמים שזה המצב".