"כשאחי מת במלחמה אמי הודיעה שהחיים יימשכו באופן נורמלי: "יש פה ילדים לגדל, נחגוג חגים, לא נחיה במרה שחורה"

"אמא למדה הוראה והפכה למורה מיתולוגית ומוכרת מאוד בצפת, ואבא, שעסק בהדברה, הגיע לתפקיד מנהל לשכת הבריאות המחוזית. אחי הגדול מושיק היה מיושב, ואני הייתי קופצני, שובב ובדחן. אמא נהגה להתלונן: 'המורים שותים כוס תה בהפסקה בנחת, ורק אליי באים להתלונן על ההתנהגות שלך'. כשאבי ישן בצהריים בשבתות זו היתה שעת הטפת המוסר אבל גם זמן האיכות של אמא ושלי. אבא, מצדו, נהג לומר לי משפט שהטריד אותי אבל גם בנה אותי: 'לך אני לא דואג, אני יודע שתסתדר'.

1969. איציק צאיג, בן 13 (במרכז), עם הוריו מזל ומרדכי ואחיותיו תמר והדס, בנות 5, בצפת

"אחי, מושא ההערצה שלי, למד בפנימייה צבאית של הריאלי בחיפה, ובעקבותיו ביקשתי מהוריי להירשם לפנימייה חקלאית. עבדתי ברפת ובמטעי הבננות בתנאים די קשים לנער. הימים האינטנסיביים היו סוג של שוק בשבילי, וביקשתי לחזור הביתה. אמי אמרה לי: 'החלטת? אין דבר כזה להישבר. תעמוד בהחלטה עד הסוף'. בסופו של דבר התמדתי ונשארתי, והיום אני מעריך את הנחישות שלה ללמד אותי לעמוד בהחלטות שלי.

"כיוון שלמדנו בפנימיות שונות לא זכיתי ממש להיות חבר של אחי, אבל כשביקר אותי בטירונות פתאום הרגשתי שיש לנו המון במשותף כחיילים ושאנחנו יכולים להיות חברים. חודש אחר כך הוא נהרג בתעלה במלחמת יום כיפור כשניסה להציל את המ"פ שלו תחת אש. חווינו חצי שנה של אי־ודאות עד שנמצאו סימנים לזיהויו: השעון שנעצר בדיוק בשעה שנהרג, ומספר התחתונים שלבש, 325, שהיה מספר הכביסה שלי מהפנימייה.

"אבי לקח את מותו של אחי קשה מאוד. גם אמי, אבל היא הודיעה לנו בנחרצות שהחיים יימשכו באופן נורמלי: "יש פה ילדים לגדל, נחגוג חגים וימי הולדת - לא נחיה במרה שחורה". אמי מתה לפני ארבעה חודשים לאחר 15 שנים של אלצהיימר, ולאחר מותה מצאנו בארון שלה ערימות של קטעי עיתונות שעסקו בנסיבות מותו של אחי. היה נדמה לי שהרצון שלה להתגבר על הכאב הביא אותה לשכחה במשך שנים כה ארוכות. יש מי שחושבים שמות אחי הפך אותי לאדם יותר סגפן. יכול להיות שמאז אני לא מרשה לעצמי לשמוח באמת עד הסוף".