רשות מקרקעי ישראל לא אפשרה לאלמנה למכור דירה - ביהמ"ש התערב ונזף
רמ"י טענה שהאלמנה אינה יכולה למכור את הדירה מתוקף מחויבותה כלפי צדדים שלישיים וכל עוד היא לא יודעת בוודאות שאין אדם נוסף בעולם שיש לו זכויות בדירה. השופט קבע כי התנהלות הרשות אינה מתקבלת על הדעת
אלמנה, שירשה את דירת בעלה המנוח, לא הצליחה למכור אותה בשל התנאים הנוקשים שהציבה רשות מקרקעי ישראל. ביהמ"ש מתח ביקורת חריפה על הזלזול בקניינם של אזרחים ועל השימוש הרווח בחברות משכנות כתחליף לרישום בטאבו.
ריבוי המקרים שבהם לא ניתן להירשם כבעלי זכויות בדירות בלשכת רישום המקרקעין הביא לצמיחתן של החברות המשכנות – חברות פרטיות – המנהלות פנקסים כתחליף לרישום הזכויות בטאבו.
כאשר רוכש דירה נרשם כבעל הזכויות בה בחברה המשכנת והוא מעוניין למכור אותה – עליו להשיג אישור זכויות מהחברה. ללא אישור כזה, ככלל, רשות מקרקעי ישראל לא תאפשר להעביר את הזכויות בנכס. אך מה קורה אם החברה המשכנת נעלמה מעל פני השטח ואינה קיימת עוד?
דירה ריקה (ארכיון) צילום: עמית שעל
מקרה כזה קרה לאלמנה, שירשה ב-2002 את דירת בעלה המנוח שבשכונת קרית צאנז בטבריה. ברבות הימים ביקשה האלמנה למכור את הזכויות בדירה, אלא שרגע לאחר החתימה על הסכם המכר, הסתבר לה שרישומי הזכויות נוהלו על ידי חברה משכנת בשם "קרית צאנז טבריה", שחדלה להתקיים לפני עשרות שנים.
נוצר מצב שבו האלמנה לא יכלה למכור את הדירה כיוון שאין שום דרך להשיג אישור זכויות מאותה חברה משכנת, אך הרשות סירבה לסייע לה.
משעמדה האישה בפני שוקת שבורה היא ביקשה את עזרת ביהמ"ש ועתרה שיצהיר עליה כעל בעלת הדירה ויאפשר לה למכור אותה.
בתגובה טענה רמ"י שהיא אינה יכולה לאפשר לאישה למכור את הדירה מתוקף מחויבותה כלפי צדדים שלישיים וכל עוד היא לא יודעת בוודאות שאין אדם נוסף בעולם שיש לו זכויות בדירה.
בני ערובה של תאגידים
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בנימין ארבל לא קיבל את עמדת רמ"י. לדבריו, ההקפדה היתרה כלפי צדדים שלישיים אינה מתקבלת על הדעת כשמנגד מוקרבות זכויותיה של בעלת הנכס החוקית.
הרשות, שתפקידה לשמש כנאמן הציבור על קרקעות הארץ, מחויבת לדאוג לנהל את הקרקע לטובת רוכשי הזכויות ולאפשר להם לפעול בנכסיהם. כך, הבהיר השופט, צריכה להתנהל מדינה מתוקנת שמקפידה על זכות הקניין של הפרט.
השופט הוסיף ומתח ביקורת על המנהג הרווח של השימוש בחברות המשכנות. בפסק הדין נכתב: "אנדרוגינוס זה, של מרשם באמצעות 'חברות משכנות', הינו פתרון ביניים רעוע ולפרקים בלתי אמין, שהפך להיות הכלל. יש בו משום חזר אל שיטת הרישום העותומנית של מרשם שטרות, ששררה בארץ קודם לימי המנדט הבריטי. האזרח הקטן, האמור לקבל את שירותיו מן הרשות, מוצא עצמו לעיתים כבן ערובה בידיהם של תאגידים, אשר מונו על ידי המינהל כחברות משכנות. אין לדעת מהי הביקורת על פעולותיהם של תאגידים אלה וכיצד ניתן להבטיח את זכויותיהם של המשתכנים. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לא טובה לגורלם של משתכנים, התלויים בתאגיד אשר פעל בלא פיקוח הולם, ונמוג מבלי שימצא הסדר לניהול זכויותיהם של המשתכנים".
בפרשה הנוכחית, פסק השופט, במקום לעזור לאלמנה הקשישה, העדיפה הרשות "לנהוג מנהג בת היענה, ולא לעשות דבר לשם מילוי חובותיה", תוך שהיא מתרצת זאת בדאגה לצדדים שלישיים עלומים, שבכלל לא ידוע אם הם קיימים.
השופט קבע כי התנהלות הרשות אינה מתקבלת על הדעת ופסק כי המבקשת זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה ולמכור אותה, לאחר שמנהל מיוחד שמונה יאשר כי אין על הדירה חובות או עסקאות לטובת צד שלישי. רמ"י חויבה בהוצאות ובתשלום שכ"ט עו"ד של 10,000 שקל.
עו"ד רועי ויסמן עוסק בדיני מקרקעין, תכנון ובניה ותמ"א 38
המאמר באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
