תודה שהעזתם
הסופר גארי שטיינגרט עלה על טיסות של חברות התעופה הגרועות בעולם ונחת בשלום כדי לספר על יתרונותיו המפתיעים של שירות איום ונורא
אבל בשדה התעופה קנדי בניו יורק מצאתי עצמי מתקרב למטוס שנראה כל כך עייף שבאותה המידה יכול היה להיות מטוס תובלה דאגלס DC-3. הסימול בצבעי כחול ולבן על צד המטוס כלל רק את שם חברת התעופה וציפור לא מזוהה - הספקולציות באינטרנט נעות מעגור, חסידה, בז ועד "תרנגולת גדולה". ברגע שעליתי למטוס נגלה לנגד עיניי עיצוב פנים רטרו המשלב את סגנונות שנות השישים, השבעים והשמונים. לרגע ציפיתי ששחקני גרסה מקומית של "מד מן" יתיישבו על המושבים לצדי.
אייר כווית
את המושבים במחלקת העסקים אי אפשר היה להשעין עד הסוף לאחור. המושב שלי חרק קצת וזז בכמה מעלות לפני שנתקע לגמרי. בינתיים הניחה הדיילת על מסעד המושב משהו שנראה כמו התמר הגדול בעולם. זה לא היה רעיון טוב, הוא משך אליו את הזבוב הגדול בעולם, שזמזם ברחבי המטוס ועף סביב המושב שלי במשך שארית הטיסה, בתקווה להופעת קינוחים מוגדלים נוספים. המום ומבולבל עברתי על תפריט המשקאות: "דיאט פפסי, קולה, ספרייט... תה בטעמים".
אוי אלוהים. אוי, לא. האם ייתכן שזו טיסה בלי אלכוהול?
בתשובה לתהייתי, מסך טלוויזיה התעורר לחיים והצביע על הכיוון שבו נמצאת העיר מכה. כן, זו טיסה בלי אלכוהול. ביחידת הבידור שלי בחרתי לצפות ב"חלון פנורמי" בכיכובם של קייט ווינסלט ולאונרדו דיקפריו, אך בתוך 20 דקות הבנתי שהוא טוהר לגמרי כך שיתאים לקהל הכוויתי. ניסיתי להיזכר. האם בגידה והפלה כושלת לא עמדו במרכז ספרו של ריצ'רד ייטס, ששימש בסיס לסרט? בגרסה הזאת כל מה שהדמויות עשו היה לשחק עם ילדיהם ולאכול יחד ארוחות שלא הפרו את חוקי החלאל המוסלמי.
גארי שטיינגרט
כשלבסוף נחתנו לעצירה של שלוש שעות בכווית סיטי זינקתי החוצה מהמטוס ושעטתי ללאונג' של מחלקת עסקים, אלא שגם בו לא היה ניתן למצוא ריזלינג יבש או מוצרי טיפוח (כבר הייתי מוכן לשתות את מי הקולון, כפי שאחד מאבותיי הרוסים עשה פעם). נודע לי שהמדינה כולה היא למעשה יבשה מאלכוהול. כפיצוי, הופניתי לכיוון הסניף הקרוב של סינמונסטר, רשת שנדמה שקיימת בעיקר בחלקים הפחות מוכרים של טקסס, קולורדו וכן, כווית סיטי. השתהיתי מחוץ לסניף האפוף בריח קינמון, ואז נזכרתי בדבר מה. יותר נכון, חשתי דקירת כאב בגב. הגיע הזמן לעלות לטיסה בת ארבע השעות למומבאי.
טיסות הן לעתים חוויה לא קלה, אני מודע לכך. כולם גם אוהבים להתלונן על כך - על רישום היתר לטיסות, חליצת הנעליים לבדיקות הביטחוניות, התורים, האוכל. אבל האמת היא שטיסות יכולות להיות דווקא חוויה תרבותית - אולי אפילו בייחוד כשדברים משתבשים. חברות התעופה הטובות ביותר, כמו סינגפור איירליינס או אמירטס, אמנם מתהדרות במקלחות באוויר וארוחות שף בסגנון מריו באטלי, אבל טיסה בחברת תעופה גרועה עשויה להתגלות כחוויה מעניינת יותר מהיעד שאליו אתה טס. אפילו לכווית איירווייז, מיושנת כפי שהיתה, היו כמה רגעי חסד. בשלב מסוים בטיסה, בעודי מתפתל מכאבי גב בכיסא הלא־נשען־לאחור שלי, דיילת כיסתה בעדינות את גופי הדואב. הגישו לי "קפה ערבי" באוקטן גבוה מסמובר מוזהב, והעניקו לי עכבר מחשב עם סמל של כווית איירווייז כמתנה (לו רק היה עדיין בבעלותי המחשב של טקסס אינסטרומנטס שהוא בוודאות נועד לו). ובסופו של דבר, הזבוב ואני נהיינו חברים.
במקום נמוך בהרבה בשרשרת המזון נמצאת חברת ואריג איירליינס הברזילאית - חברת תעופה לאומית לשעבר, שלנגד עיניי דעכה ומתה ב־2006.
ראשית עברתי יום של עינויים בשדה התעופה הבינלאומי של סאו פאולו, שם צוות הביטחון המובחר היה בטוח ששש המצלמות החד־פעמיות שרכשתי בברזיל (זה היה לפני שמצלמות הטלפון צצו בכל מקום) הן בעצם פצצה. החיפוש בן השעה בכליי הסתיים רק לאחר שהצגתי את אחד הספרים שלי שיצאו לאור בברזיל: תמונתי על הכריכה הפנימית גרמה לחיילים בעלי המראה הנערי לסגת. הייתי בטוח שאפספס את הטיסה שלי, אך למרבה המזל היא התעכבה בשלוש שעות, שהתארכו לשש שעות, שנמשכו עשר שעות. בסופו של דבר אוטובוס הופיע כדי להסיע את נוסעי מחלקת העסקים למלון ששכן מאחורי כמה שכונות עוני.
גבר נמוך בהבעת פנים מודאגת נשלח לפגוש אותנו בלובי של המלון. הלכתי לאיבוד מאחורי סבך של אנשי עסקים אמריקאים גבוהים, אבל נדמה לי שהנאום של נציג חברת התעופה היה משהו בסגנון הזה: "אה, המטוס לא לטוס כי אין לנו כסף לשדה תעופה קנדי". ככל הנראה לוואריג אזל הכסף הדרוש לתשלום דמי הנחיתה. הנחתי שאם כולנו נתרום כמה מאות דולרים נוכל לגרום לזה לקרות, אבל הרעיון שלי, איך לומר, לא ממש המריא. 48 שעות לאחר מכן חגרנו את החגורות באחת הטיסות האחרונות של חברת התעופה. הוצאתי את מסך הטלוויזיה הכבד ממשענת המושב שלי, והוא נפל ונחת על הברך שלי. אני בטוח שהצרחות שלי נשמעו עד לשורה האחרונה של המטוס, אבל הדיילים היו עסוקים בדברים אחרים. רק כשהצרחות שלי הפכו למעין יללות לא רצופות מלוות בדמעות, ניגשה אליי אחת הדיילות כשידיה על מותניה, ונאנחה: "האם תרצה להחליף מקום?".
וישנה כמובן גם חברת התעופה של מולדתי ההיסטורית, אירופלוט, שהוציאה את משפחתי ואותי מברית המועצות לפני 35 שנה. למען ההגינות, יש לציין שבתקופה האחרונה אירופלוט הצליחה להתאפס על עצמה, בייחוד בטיסות הטרנס־אטלנטיות, שבהן היא משתמשת במטוסים מערביים והדיילים מחויבים לחייך פעם אחת בכל 3,000 ק"מ. אולם, המצב עדיין לא השתפר בנתיב שבין מוסקבה לסנט פטרבורג. כשטסתי בנתיב הזה לאחרונה נתקע התור לבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה הבינלאומי שרמטייבו במוסקבה לאחר שגבר, שנראה כמי שאוהב לשחזר קרבות מימי מלחמת העולם השנייה, ניסה להעלות על הטיסה סכין ציד באורך 30 ס"מ. בסיום הבדיקות המתישות עלינו על מטוס טופולב עתיק. באמצע הטיסה בת השעה, בדיוק ברגע המלהיב שבו חתיכה מסתורית של בשר קר נזרקה על המגש שלי, חזר אחד הנוסעים למושב כשבפיו בשורה קשה: "אני חושב שהשירותים התפוצצו".
ואכן, זרזיף של נוזל ירקרק החל לזחול לעבר מחלקת העסקים. הנחתי את הבשר הקר שלי. "דבושקה", קראתי לדיילת. "גברתי, נראה שפסולת זורמת בתא".
הדיילת נראתה בתחילת שנות ה־30 לחייה, אבל נראה שעבודה בחברות התעופה ההזויות בעולם, עם הזבובים המורעבים, דמי הנחיתה החסרים והשירותים המתפוצצים, הוסיפה לה שנים של תבונה עתיקת יומין.
"אז תרים את הרגליים", הגיבה.
וכך עשיתי.
ברגעים אלה אני נמצא על טיסה מסוג שונה לגמרי: טיסה ארוכה של וירג'ן אוסטרליה מלוס אנג'לס לסידני. תשכחו משירותים מתפוצצים: יש פה שירותים לנשים בלבד, ואפילו התא לשני המינים משדר אכפתיות וגאווה. לקראת הנחיתה בסידני ניגשת אליי הדיילת ושואלת אם נהניתי מהטיסה. ותקלטו: נראה כאילו זה באמת מעניין אותה! כן, אני עונה. בהחלט נהניתי מהטיסה שלי. למעשה, ממש אהבתי אותה. אבל עם כל הכבוד לפינוקים, האם היא אי פעם תוכל להיות זכירה וייחודית כמו הטיסה האומללה בחברת התעופה "אייר קוריו" הצפון־קוריאנית? לא נראה לי.
