אמי חלתה בסרטן ונתנה לי הוראות ספציפיות מה לעשות: "ברגע שלא אהיה עצמאית, אני לא רוצה לחיות יותר"

"אמא ניהלה את יחידת המחשוב והנהלת החשבונות בגבור סברינה. היא לא רבה עם איש, בעוד שאבא לא החמיץ שום הזדמנות לריב. הוא היה חסר פשרות ועקשן, עד כדי כך שאחותי ורדה ואני כינינו אותו 'פרעה'. הייתי ילד לא קל למורים. באחת הפעמים הצלחתי להתחבר לפעמון של בית הספר ולעשות הפסקות מתי שרציתי. אבי, שהיה מנהל ייצור בתדיראן, לא הצליח לגמור 12 שנות לימוד ורצה עבורי עתיד טוב יותר. הוא התעקש: 'אם לא תביא חתימה ביומן מהמורה שהתנהגת יפה לא תיכנס הביתה', והתכוון לזה. הרבה פעמים נשארתי בחוץ, ואיכשהו אמא הצליחה להכניס אותי. היינו עושים ביחד בחוץ חזרות על המשפטים: 'זה היה אירוע חד־פעמי', 'זה לא ישנה', 'הפנמתי'. כעסתי על אבא, אבל גם פחדתי ממנו.

1963. זאב רוטשטיין בחגיגת בר המצווה שלו עם הוריו נתנאל וטובה ואחותו ורדה (10) בבני ברק צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

"אמי מתה בגיל צעיר מסרטן השד. היא הסתירה את דבר מחלתה מכולנו. בעת ביקור בברלין התמוטטה, וכשאושפזה וערכה בדיקת סי.טי גילו לה גרורה בראש. הגעתי אליה, ישבנו שלושה ימים רצוף ודיברנו, והיא נתנה לי הוראות ספציפיות מה לעשות. היא אמרה: 'תשמור על אביך ותדאג לו, אף שהוא אדם קשה', ביקשה שאשמור על אחותי ועל הקשר המשפחתי, וגם אמרה לי: 'ברגע שלא אהיה עצמאית - אני לא רוצה לחיות יותר'. זה נאמר רק בינה לביני, כמי שחובתו בחיים היא לעזור לאנשים וגם למנוע מהם סבל.

"האמת היא שרציתי להיות טייס, אבל הלכתי ללמוד רפואה כדי לרצות את הוריי. התחלתי את הלימודים בבולוניה, איטליה, וכשכבר הייתי רופא למדתי מינהל עסקים ברקנאטי. אבי בירך אותי על הקריירה הניהולית הצפויה: 'עכשיו תפסיק להיות רופא ותתחיל להעביר ניירות מצד אחד לצד שני של השולחן'. כיוון שאני לא אוהב מעגלים פתוחים הוצאתי גם רישיון טיס, אבל בסופו של דבר טוב שהלכתי לרפואה. הנושא של רפואה ציבורית יושב לי חזק בוורידים, והייתי רוצה להטביע חותם. כנראה בכל זאת ההורים יודעים מה הכי טוב לך".