תאומים בעורף האויב

יום שני, 26 בינואר

אפוד מגן

אבא שלי מתקשר: "בקשר לנסיעה שלכם לצרפת, כדאי שתחשבו על אפודי מגן", הוא אומר. אני מנסה לחשוב על משהו מרגיע להגיד ותוך כדי כך בודק באינטרנט כמה עולה אפוד. 1,000 ש"ח בערך, אפוד קרמי חסין כדורים. "אפשר ללבוש מתחת לבגדים, לא יראו כלום", אבא שלי ממשיך. אני יכול להבין אותו. לפני כמה ימים אירעו שני פיגועי טרור בפריז. אחד במערכת העיתון "שרלי הבדו" שבו נרצחו 12 בני אדם, ובהם חמישה מאיירים. באירוע השני נהרגו חמישה אנשים בסופר "היפר־כשר". בתור יהודי ישראלי שהוא גם מאייר אני עונה לקריטריונים בשני האירועים. אשתי לא נרדמה כבר שבוע מרוב דאגות. אפילו ניסתה לברר בעדינות אם יש לי ביטוח חיים ועל איזה סכום. הסברתי לה שאין בעיה לבטל, רק שהנסיעה הזאת חשובה במיוחד, כמו שרק נסיעה שמחכים לה חמש שנים יכולה להיות.

הספר "The Divine" מאת תומר חנוכה, אסף חנוכה ובועז לביא איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

לפני חמש שנים תומר, אחי התאום, ראה תמונה ב"ניו יורק טיימס" של שני ילדים בני 12, תאומים, מעשנים סיגרים ומוקפים בחיילי גרילה באמצע הג'ונגל. אלו היו ג'וני ולותר הטו, שהובילו את "צבא האלוהים", צבא של יתומי מלחמה, לניצחון על החונטה הצבאית בבורמה. בכתבה סופר שהמקומיים מאמינים שהתאומים בעלי כוחות־על. תומר גזר את התמונה והדביק אותה מעל שולחן העבודה שלו. הוא קרא כל כתבה שהתפרסמה על המקרה של תאומי הטו והמשיך לחקור על שבט הקארן שממנו הגיעו, המצב הפוליטי הנפיץ בבורמה, המנהגים, הדת וסיפורי המיתולוגיה המקומיים. המחקר הוביל אותו ליצירת סדרה של שבעה איורים שמציגים את התאומים בנופים שנראים כמו תחריטים של הוקוסאי, אמן יפני מהמאה ה־19, ומשלבים אלמנטים מעולם התרבות הפופולרית המערבית. "חייבים לעשות מזה קומיקס", הוא כתב לי אז, ומיד הסכמתי.

תמיד רצינו לעבוד יחד על ספר קומיקס, וזה היה הנושא המושלם. לא רק בגלל ההקבלה לתאומים, אלא גם מפני שזה סיפור על מציאות קשה שבה ילדים יתומים הופכים לחיילים, ובתוך הזוועה הזאת צומחת פנטזיה שסוחפת המונים מיואשים להאמין בבלתי אפשרי. באופן מוזר זה נשמע דומה לילדות שלנו בקריית אונו: אמנם גדלנו ברווחה וביטחון יחסי לעומת התאומים הטו, אבל בשלב מסוים האמנו שיש לנו כוחות־על והנהגנו חבורת ילדים שרצה בשדות הנטושים ליד כביש גהה ונלחמה בחבורת הילדים שגרו בצד השני של הכביש.

אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים לכתוב תסריט המציג את סיפורם של התאומים הטו התייאשנו. משהו לא עבד. שקענו עמוק מדי אל תוך הפרטים, התמונות והכתבות. זה היה הרגע שבו בועז לביא, חבר ותיק מתקופת השירות בעיתון "במחנה" שעבד אז כתסריטאי, הצטרף למאבק. הוא לקח צעד ענקי לאחור וכתב סיפור דמיוני לגמרי בשם "הנשגב" ("The Divine"). הסיפור שלו נכתב אמנם בהשראת התאומים הטו, אבל לחלוטין לא קשור ומשוחרר מכבלי המציאות. אחרי שכתב את השלד העלילתי התחלנו לחשוב ביחד על סצנות. אני איירתי סקיצות ובועז כתב לתוכן דיאלוגים. אחרי 150 עמודים של סקיצות תומר הצטרף וצייר הכל מחדש, מדויק ומלא פרטים, והוסיף צבע. הדימוי שתומר מצא לחלוקת העבודה בין שלושתנו הוא שבועז הוא השלד, אסף השרירים ותומר העור.

איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

תומר ראה תמונה של תאומים בני 12 בג'ונגל, מובילים צבא של יתומי מלחמה שמאמינים שיש להם כוחות-על. תמיד רצינו לעבוד יחד על ספר קומיקס, וזה היה הנושא המושלם איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

התחלנו את העבודה פעמיים מההתחלה. היו יותר ממאה עמודים שלא נכנסו בסוף לספר ואינסוף שינויים עד הרגע האחרון. כמאייר עיתונות אני רגיל לעשות פשרות, לוותר על פרטים ולפשט את האיור רק כדי להגיע למטרה המקודשת שהיא לשלוח את האיור בזמן לעיתון, אבל בעבודה הזאת זה לא היה אפשרי. לא היה מקום לפשרות כי לא מתפשרים על פרויקט החלומות, במיוחד כשהחיים עצמם הם פשרה. כשעמדנו לשקוע עמוק מדי בביצה הגיע רון פרופר, חבר של בועז, ולקח על עצמו משימה שלא קיימת בקומיקס: מפיק־על. ככה, אחרי חמש שנים, עם הלשון בחוץ וגב שבור אבל גם עם גאוות יחידה ענקית, הגענו לקו הסיום.

יום שלישי, 27 בינואר

לב פועם

בסוף אשתי הבינה שאני חייב לנסוע. לפני כמה ימים הספר שלנו, "The Divine", יצא לאור, והנסיעה היא לפסטיבל הקומיקס הצרפתי בעיירה אנגולם, כחלק מקידום מכירות ומפגש עם קוראים. אנגולם, כ־100 ק"מ צפונה מבורדו, היא בירת הקומיקס של צרפת, ופעם בשנה פוקדים אותה כ־100 אלף מבקרים, בעיקר צרפתים, קונים ספרי קומיקס ומשתתפים במגוון אירועים ותערוכות שסובבים סביב קומיקס. הם לא חושבים שזה מיותר או טיפשי, הם לא חושבים שקומיקס זה רק לילדים ושאם זה לא מצחיק אז זה גרוע. הצרפתים, על כל מגרעותיהם, אוהבים קומיקס ומתייחסים אליו כאל ז'אנר ספרותי לגיטימי לכל גיל ובכל נושא. ואחרי חמש שנים של עבודה במרתף מתחת לאדמה, חמש שנים שבהן התנצלתי בפני מכריי על עיסוקי התמוה ("נו, גמרת כבר עם האנימציה הזאת שאתה עושה על הילדים בהודו?"), אני נוסע למקום שייתן לי סוף סוף אישור שאני בסדר, שיש לספר הזה מקום בעולם, או לפחות בצרפת. בגלל זה אני חייב לנסוע, ומקווה לחזור בחיים.

בדיוטי פרי לפני העלייה למטוס לפריז רון מחלק לנו עוגיות שאשתו הכינה. יש להן טעם של געגוע. כשאנחנו כבר בשרוול שמוביל לבטן המטוס אני שולח לאשתי אימוטיקון של לב פועם ומכבה את הטלפון.

איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

יום שישי, 30 בינואר

כאב פרידה

אחרי יומיים בפריז הגענו סוף סוף לאנגולם. בתחנה חיכה לנו בחור חביב עם שלט שעליו השמות שלנו. כבר בדרך למלון אנחנו עוצרים לצילומים לכתבה על "הקומיקס הישראלי החדש". אני נשאל על חופש הביטוי בישראל, בצל אירועי טבח הקריקטוריסטים ב"שרלי הבדו", וממהר להדגיש שישראל היא מדינה דמוקרטית שמאפשרת מגוון של דעות, רק שאני באופן ספציפי לא מאייר פוליטי, כלומר לא במובן המקובל של קריקטורות. אני כותב על החיים שלי, ולפעמים משתמעת מזה עמדה פוליטית, אבל יותר כדימוי ופחות כאמירה. אם כך, ממשיך הכתב, מה עמדתך בנוגע לכיבוש, ואם אפשר באמירה ברורה ולא כדימוי. אני מתבלבל, זה לא מה שהבטיחו לנו, הגענו לכאן כדי לשכוח מהחיים שלנו בישראל, אבל נראה שזה כל מה שמעניין אותם. אני בעד פשרה, סיכמתי את השיחה. אסור לתת לקיצוניים להכתיב למתונים את כללי המשחק, הוספתי בנחישות. הכתב התרצה, זה כנראה מה שרצה לשמוע. אנחנו לוחצים ידיים ואני משוחרר להתחיל את היום שלי.

אני מרגיש בבית ברחובות המוכרים של מרכז העיירה. הגעתי לכאן בפעם הראשונה לפני 20 שנה, כשהייתי סטודנט בבית הספר לאמנות בליון. הסתובבתי בין הדוכנים עם תיק עבודות וחיכיתי שמישהו יגלה אותי. הסתכלתי בהערצה על אמנים שהפכו את הדבר הזה שקוראים לו קומיקס לכל כך מרכזי בחיי, משרבטים על ספריהם יצירות אמנות קטנות. הלכתי אז לאיבוד בסמטאות הצרות בדרך לתערוכה שהייתי חייב לראות.

הפעם זה שונה. הגעתי עם שלושה חברים שהרגישו שנחתו על הירח. אנגולם היא עיירה אירופית קלאסית יפהפייה, עם נהר שחוצה אותה ואזורים שנראים כאילו לא השתנו מאז ימי הביניים. יש עוד אלף כמותה ברחבי היבשת, ובכל זאת, אנגולם יוצאת דופן. קירות המבנים העתיקים מכוסים באיורים של גדולי המאיירים, בובות ענק של דמויות מוכרות פזורות ברחובות. חנויות רבות הן גלריות שמוכרות עמודי קומיקס מקוריים או הדפסים. על גדות הנהר ממוקם מוזיאון קומיקס ענק עם אחד האוספים הגדולים באירופה. לישראלי שמעולם לא ביקר כאן זה עשוי להיראות פלא.

בתקופת הפסטיבל זורמים לתוך התפאורה הזאת עשרות אלפי קוראי קומיקס מכל העולם. בכמה מוקדים בעיר מוקמים אוהלי ענק ובתוכם חנויות של ההוצאות השונות. יש אוהל מיוחד לקומיקס אלטרנטיבי להוצאות קטנות יותר ואוהל שמוקדש לקומיקס מיפן. נראה שכל מבנה בעיר מגויס לטובת העניין, תערוכות מוקמות בתוך כנסיות עתיקות ובמפעלים ישנים. מגוון הספרים בלתי נתפס, מ"טינטין" ועד יצירות אוונגרדיות חדשניות. קומיקס, אמנות שעדיין נלחמת על המקום הלגיטימי שלה ושבמקרים רבים נחשבת מוצר נלווה, מקבלת כאן את התפקיד הראשי. במיוחד השנה, כשבעקבות האירועים הקשים הפכה להיות חוד החנית בהגנה על חופש הביטוי.

איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

אנחנו יוצאים למפגש ראשון עם קוראים, והמתח בשיאו. בזווית העין אני רואה חיילים צרפתים עם אצבע על ההדק ומבין שהם תמיד היו שם, לפחות מאז שהגענו לאנגולם, מפטרלים סביבנו ברדיוס של כמה עשרות מטרים. המפיקה לוחשת לי שהם קיבלו את הלו"ז שלנו בפסטיבל, מפני שאנחנו ישראלים, יהודים ומאיירים. בערב כשאתקשר הביתה לא אזכיר את הפרט הזה. במקום זאת ארחיב על המפגש עם הקוראים. על ההקלה העצומה בלראות מישהו מדפדף בעניין בספר ומבקש הקדשה. תאומי המלחמה שלנו מסתובבים להם בין הדוכנים, רחוק מהג'ונגלים של בורמה, בידיים של קוראים. עיתונאים שואלים אותנו על הסיפור האמיתי מאחורי הספר, על העבודה בשלישייה. אני מרגיש כאב עמום של פרידה, התאומים שלנו יצאו לעולם, עכשיו זה בידיים שלהם.

יום שבת, 31 בינואר

ערבי מהעתיד

אני משתתף בפאנל זוגי עם המאייר הערבי־צרפתי ריאד סאטוף (Sattouf), שספרו "הערבי של העתיד" מתחרה בקטגוריית הספר הטוב ביותר. כ־30 ספרים שיצאו לאור ב־2014 מתחרים על התואר, ובהם גם ספר אחר שלי, אוסף מטורי "ריאליסט" שאני מפרסם כבר חמש שנים בעמוד האחרון של "מוסף כלכליסט". סאטוף כתב (ואייר) על ילדותו בסוריה ויחסיו המורכבים עם אביו שהפך בהדרגה למוסלמי קיצוני. הוא מדבר באומץ על הסתייגותו מאותם ערכים, ולא חשש לפרסם קריקטורות גם ב"שרלי הבדו". אני מספר על החיים בישראל ועל השימוש בקומיקס ככלי להעברת מסרים סמויים לאשתי. מרחוק בקהל אני מבחין בחיילים עם האצבע על ההדק. סאטוף ממשיך ומספר על החינוך שלו כילד בסוריה, על שנאת היהודים והישראלים כערך עליון. שנינו יושבים זה לצד זה על הבמה, הוא מסתכל עליי כשהוא אומר את זה, ואני חושב על אבא שלי. הייתי צריך להקשיב לו ולהגיע עם אפוד מגן, אף אחד לא היה יודע. סאטוף טוטאלי ביצירה שלו, והכנות שלו כובשת. באיורים שלו הוא לא מפחד מכלום. באיורים שלי אני מפחד מאשתי. הוא הערבי של העתיד, אני היהודי של העבר.

איור: אסף חנוכה, תומר חנוכה, בועז לביא

יום ראשון, 1 בפברואר

אוויר לנשימה

טקס חלוקת הפרסים נערך בערב האחרון. לפני זה אני מתקשר הביתה ומסביר לאשתי שאין סיכוי שאני זוכה, שבאמת לא מגיע לי, ובו בזמן משכתב בראש נאום זכייה אפשרי. הטקס מתקיים באולם מפואר ונפתח בנאום של שרת התרבות הצרפתית. אחד אחד מוכרזים הזוכים בקטגוריות השונות. אחת מהן, סינית בשם גה פיי קסו, מבקשת בצניעות להגיד כמה מילים. היא אומרת לצרפתים שהם בני מזל כי בצרפת חופש הביטוי הוא כמו אוויר לנשימה ויש אותו בשפע לכל אחד, והיא מקווה שהצרפתים לא שוכחים את זה, דווקא אחרי מתקפת הטרור, משום שבמקום שהיא מגיעה ממנו הם עוד חולמים על חופש כזה. תומר ובועז על הכיסאות לידי נרדמו והפסידו את החלק המרגש הזה. העיקר שנשארנו בחיים והכל עבר בשלום. בסוף הטקס סאטוף עולה לבמה ומוכרז כזוכה הגדול של הפסטיבל. הוא מניף את פסל הזהב של החתול, סמל הפסטיבל. אני חושב שהוא קורץ לי או אולי למישהו לידי, או שסתם נכנס לו קונפטי לעין.

יום שני, 2 בפברואר

ניצחון

זהו, נגמר. נאום הניצחון יישאר בראש. לעומת זאת כל העותקים של "The Divine" אזלו. ההוצאה לא האמינה שנמכור הרבה ולא הביאו כמות גדולה מספיק. זה לא פוגע בתחושת ההישג שלנו. חמש שנים של השקעה עצומה, והנאה עצומה, הסתיימו בניצחון אישי קטן של התאומים מבורמה, בואכה קריית אונו.