גם לאמנים מותר להתגרש
ניתן היה לפתור את הסכסוך בין הזמרת איה כורם לחברת התקליטים עננה בדרך אלגנטית - הכרזה על ההסכם בין הצדדים כהסדר כובל
איה כורם הייתה זמרת אלמונית וצעירה, כשחברת עננה התקשרה עימה בהסכם להפקת שיריה והפצתם. בתמורה התחייבה כורם להעניק לעננה את זכויות היוצרים ביצירותיה ואת זכות הניהול הבלעדית למשך 18 שנה.
לאחר מספר שנים ביקשה כורם להשתחרר מההסכם עם עננה, בשל תנאיו הנוקשים. עננה סירבה, וכורם פנתה לבית המשפט. בתביעתה, טענה כורם, כי החוזה צריך להתבטל בשם פגמים חוזיים שונים בהתקשרות שלה עם עננה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת עננה. הוגש ערעור לבית המשפט העליון ובתוך כך קודמה הצעת חוק שהציעה לאסור על חוזים הקושרים יוצרים לחברות הפקה לתקופה העולה על שבע שנים.
איה כורם. הוציאה אלבום חדש ביום החופש הראשון מעננה צילום: טל שחר
בסופו של דבר, הושגה פשרה בערעור, שלפיה הופסקה ההתקשרות בין הצדדים ובוצעה חלוקת זכויות. למחרת, כלומר ביום החופש הראשון שלה מעננה, הוציאה איה כורם אלבום חדש.
ניתן היה להגיע לתוצאה זהה בדרך אחרת ופשוטה יותר, גם ללא הצורך בחוקים חדשים. ההסכם שבו כבלה עננה את איה כורם למשך 18 שנה הינו הסדר כובל, שאינו פטור מתחולת חוק ההגבלים העסקיים. לכן, הבלעדיות של עננה על ניהולה של כורם דינה להתבטל.
כעת ניגש להסבר: הסדר כובל הוא הסדר בין בני אדם שמנהלים עסקים אשר עלול לפגוע בתחרות. אין ספק שאיה כורם ועננה הם בני אדם המנהלים עסקים בתחום של יצירות מוזיקליות. האם ההסכם שבו כבלה עננה את איה כורם למשך 18 שנה עלול לפגוע בתחרות? התשובה לכך צריכה להינתן מנקודת מבט על השוק כולו ולא רק תוך הסתכלות על ההסכם הספציפי בין כורם לבין עננה.
כאשר אופן ההתקשרות הנוהג בשוק הוא, שחברות הפקה מחתימות זמרים ויוצרים בתחילת דרכם על הסכמים הכובלים את היוצרים למשך שנים ארוכות לחברות ההפקה, התחרות בשוק היצירות עלולה להיפגע. מערכת יחסים בין אמן למפיק דורשת אמון ויחסי קרבה מיוחדים. כאשר מערכת היחסים בין הצדדים מתערערת, אך האמן נותר כבול לחברת ההפקה, סביר להניח שקיימת פגיעה, ואפילו פגיעה קשה, ביכולתו של האמן להמשיך וליצור. כאשר פוטנציאל פגיעה שכזה משותף לחלק לא מבוטל מהאמנים בשוק, קיים פוטנציאל גבוה לפגיעה בשוק היצירות. מי שניזוק מהפגיעה הוא הציבור. ראיה ניצחת לטענתנו היא אלבומה החדש של כורם שיצא לאור יום אחד בלבד לאחר ששוחררה מכבלי ההסכם עם עננה.
מנגד יש שיטענו, כי חוזים יש לקיים, וגם יוצר בתחילת דרכו הוא אדם בגיר ואחראי למעשיו, ואם יוצר כבל עצמו לעשרות שנים כנגד קבלת מימון, אזי הוא חייב לעמוד בהתחייבויותיו. טענה זו נכונה, אך בית המשפט העליון קבע במפורש בפרשת טבעול, שבאיזון האינטרסים בין חופש החוזים לבין האינטרס הציבורי במניעת הסדרים כובלים, גובר האינטרס הציבורי.
המשמעות היא שאפילו אם יוצר צעיר משעבד את עתידו ברצון וביודעין לחברת הפקות לתקופה ארוכה מדי – התחייבות זו שהינה תקפה לחלוטין במישור החוזי, בטלה בשל הפגיעה בתחרות. כאשר חופש החוזים משמעו פגיעה פוטנציאלית בתחרות, מגבילים דיני ההגבלים העסקיים את חופש החוזים, ואין שום פסול בכך.
קיימים עוד אמנים רבים בשוק שכבולים לחברות הפקה למשך שנים ארוכות, ואשר גונזים שירים ובלבד שלא להוציא אותם לאור באמצעות המפיק שאליו הם כבולים אך עימו הם מסוכסכים. מי שנפגע מכך הם לא רק אותם יוצרים, אלא גם הציבור הרחב שנמנעות ממנו יצירות חדשות, שאליהן היה הציבור נחשף לולא היו אותם אמנים קשורים בהסדרים כובלים לחברות הפקה.
לטעמנו, הפתרון הוא פשוט ולא דורש הליכי חקיקה כלשהם. הממונה על הגבלים עסקיים מוסמך לקבוע, כי הסדרי בלעדיות הכובלים אמנים לתקופה ארוכה הינם הסדרים כובלים. כך למשל, קבע הממונה על הגבלים זה מכבר, כי כאשר חברת דלק (למשל פז או דלק או סונול) כובלת תחנת דלק לרכוש דלקים רק ממנה למשך תקופה העולה על שבע שנים – מדובר בהסדר כובל.
שבע שנים היא גם תקופת הכבילה המקסימלית שנקבעה בהצעת החוק. גם אנו סבורים, כי שבע שנות כבילה מספיקות לחברת ההפקה כדי להחזיר את השקעתה. כבילות ארוכות יותר – בטלות הן מחמת היותן הסדר כובל.
