למה אנשים אוהבים גרסאות חדשות לדברים ישנים?

פטרישיה היקרה,

יש לי הרגשה ששרלוק הולמס ימשיך לפתור תעלומות כל עוד האנושות תתקיים. פסיכולוגים מכנים את זה אפקט החשיפה הסתמית, או mere-exposure effect: ככל שאנחנו נחשפים למשהו יותר ומכירים אותו יותר, כך המוח מעבד את המידע שקשור בו באופן יעיל יותר, ואנחנו מבלבלים את העיבוד המהיר בתחושת אהדה.

באחד הניסויים הראשונים שהוכיחו את קיום התופעה הזאת נתנו לכמה עוזרי מחקר להשתתף בשיעור באוניברסיטה, בלי שיוציאו מפיהם מילה לאורך כל הסמסטר. בסוף הסמסטר שאר הסטודנטים שהשתתפו בקורס התבקשו לדרג את מידת האטרקטיביות של עוזרי המחקר שהשתתפו איתם בשיעורים, וכן של עוזרי מחקר אחרים שאותם לא פגשו קודם. בממוצע, עוזרי המחקר שישבו בשיעורים דורגו כיותר מושכים. בגלל החשיפה.

ובחזרה לשרלוק הולמס: התחזית שלי היא שככל שנראה יותר מהבלש האגדי כך נחבב אותו יותר ונדרוש עוד מאותו הדבר. אולי עם שינויים קלים פה ושם, לדוגמה, שיהפכו אותו לרופא ויקראו לו גרגורי האוס.

שרלוק הולמס. כמה גרסאות עוד יופקו?

איך לעצור את הקיצוץ?

אני עובד בצוות האסטרטגיה הדיגיטלית של החברה שלי, אבל בהנהלה לא מבינים את החשיבות שלנו, מקצצים לנו בתקציב ומתעלמים מההמלצות שלנו. איך לגרום להם להבין עד כמה אנחנו באמת חשובים? כץ

מעט מאוד דברים בעולם השתפרו מפני שמישהו גרם לאנשים להבין משהו. במקום זאת, עדיף לגרום להם להרגיש משהו. אני מציע שתשנו את שם המחלקה מצוות אסטרטגיה דיגיטלית ל"מרכז לחדשנות דיגיטלית למצוינות". עם שם כזה, ואולי אפילו ראשי תיבות קליטים, יהיה להנהלה הרבה יותר קשה לקצץ אצלכם בלי להרגיש שהם פוגעים בחברה.

שאלות לדן אריאלי: askdan@calcalist.co.il