העליון שחרר שני בעלי חברת בנייה מאחריות אישית
בעוד הרגולטורים וביהמ"ש המחוזי מבקשים להרחיב את האחריות האישית של נושאי משרה, קיבל העליון ערעור של שני קבלנים ושחרר אותם מפיצוי על הבטחות שנתנו ללקוחותיהם באופן אישי. הנימוק: הבטחה שלא התממשה אינה דומה לתרמית או להטעיה מכוונת
מתי ראוי להטיל אחריות אישית על נושא משרה או על בעל מניות בתאגיד בעקבות הפרת חוזה מצד התאגיד?
האחים הקבלנים עזרא ואליהו קחטן, בעלים ומנהלי חברה קבלנית, חויבו אישית בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לפצות את הנפגעים מהפרת חוזה עמם. רוכשי דירות של החברה באשדוד ספגו עיכוב של 14 שנה ברישום זכויותיהם בדירות שרכשו.
הקחטנים ערערו לבית המשפט העליון על החיוב לפצות את הרוכשים באמצעות עורכי הדין ניר בראונשטיין ושאול ברגרזון וזכו דווקא בעליון לאוזן קשבת לטענותיהם.
"אין חוסר תום לב סובייקטיבי"
את פסק הדין נגד הקבלנים במחוזי כתבה השופטת ענת ברון, שמונתה לאחרונה לבית המשפט העליון. והנה, חבריה החדשים קידמו את פניה בהפיכת פסק דינה ברוב של שניים נגד אחת.
השופטת דפנה ברק ארז צילום: עמית שעל
השופט יורם דנציגר קיבל את הערעור: "לאחר ששקלתי את הדברים, ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה כי המקרה דנן אינו מקרה מתאים להטלת אחריות אישית על נושא משרה בגין הפרת חוזה מכוח עקרון תום הלב. זאת כיוון שלטעמי התנהלותם של האחים קחטן אינה מגיעה לכדי אשם אישי ואינה חסרת תום לב סובייקטיבי, שיש בו סממנים של הטעיה או מרמה. בוודאי לא מדובר במקרה חריג של תרמית. 'אדישות וחוסר מעש' אינם מספיקים לשם כך".
כלומר, לפי השופט דנציגר, כדי לחייב אישית נושא משרה יש להוכיח תרמית או הטעיה מכוונת ולא להסתפק ב"אדישות וחוסר מעש".
קביעה זו, שאליה הצטרף השופט אליקים רובינשטיין, מחסנת למעשה בעלי תפקיד מחיוב אישי ו"מעודדת" שירות אישי לקוי והתנערות של בעלי תפקיד מאחריות.
בדיוק מהטעם הזה, שנועד להרחיב את אחריות נושאי המשרה, אימצה דעת המיעוט של השופטת דפנה ברק־ארז את עמדתה של השופטת ברון.
פסק דינה של השופטת ברון הסתמך במידה רבה על עדותו של אחד הלקוחות, שבה פירט על יחסיו עם הקבלן עזרא קחטן: "הוא היה משוחח איתי בטלפון. היה מבטיח שלא אדאג ומרגיע אותי. הבטיח לפצות אותי בפיצוי כפול ומכופל. טען שהוא מרגיש שאנו כמו בני משפחה שלו. ביקש שניתן לו קצת זמן והבטיח שהוא יסדר הכל".
השופט יורם דנציגר צילום: אביגיל עוזי מובן שכלום לא סודר, אבל העדות הזאת ביססה את החלטתה של השופטת ברון לראות בהבטחות שלא קוימו עילה להטיל על האחים פיצוי לקונים. "לדידי, החלטה זו בדין יסודה", הסכימה עמה ברק־ארז, "עזרא הציג בפני המשיבים מצג שלפיו הוא באופן אישי מטפל בסוגיית רישום הדירות אף שבפועל לא עשה דבר כדי לטפל בכך".
מה המשמעות של סטנדרט השירות
וכאן המחלוקת. לפי דנציגר, אין בדברים האלה מרמה והטעיה ולכן אין לחייב אישית את הקבלן, ואילו לפי השופטת ברק־ארז, ניתן להסתפק ב"הפרה קיצונית של חובת תום הלב" כדי לחייב את הקבלנים. המחלוקת נוגעת למשמעות הסטנדרט המצופה מנותן השירות - כיצד לסווג את ההבטחה לטפל, כשבפועל לא נעשה דבר.
פסק הדין הנוכחי משחרר את המבטיח כל עוד לא הוכחה תרמית מצדו. כך הוריד העליון את איכות השירות, ואנו נמשיך מן הסתם לשמוע מנותני שירות את המשפט הידוע: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.
