כשרציתי ללמוד אדריכלות אמרו לי: "בן בכור במשפחה ספרדית הולך לעבוד בעסק של אבא"

נולדתי בחיפה לרחל וליאון. אבי, סוחר טקסטיל יליד חאלב, פגש בארץ את אמי, גם היא ממשפחה חאלבית שהשתקעה באנגליה. אבא אהב מאוד נשים, היה פלרטטן, סוער ודעתן, ואמי לעומתו היתה אלגנטית מאוד ונעימת דיבור, יכלה להשתלב בקלות באחת הסדרות הבריטיות. היתה להם זוגיות טובה והם ידעו ליהנות מהחיים. אמי, שלמדה מזכירות בצעירותה, הדפיסה במהירות של מכונת ירייה, ובכל שנות לימודיי הדפיסה לי עבודות. היא שימשה מזכירה בעסק של אבי והתנדבה בבית חולים.

"אחרי קום המדינה אבי לא קיבל רישיון יבוא, והעסק שלו נתקע לגמרי. הוא כינה את מפא"י 'משטר של הבולשביקים הסוציאליסטים' והצטרף לציונים הכלליים שקידמו יוזמה פרטית. אבל אז נבחרה אותה ממשלה והוא הרגיש שאין לו עתיד בארץ, אחרי ששרף את כל חסכונותיו, ואמר: 'המשטר המפא"יניקי נגד ביזנס, אבל בעיקר נגד ביזנס של ספרדים'.

"בעקבות זאת אבי רצה להגר. אמי, שלא רצתה, אמרה: 'אם כבר עוזבים, אז לפחות למדינה דוברת אנגלית ודמוקרטית', וכך הגענו לקנדה, בסוף החורף המושלג, ואני הייתי בהלם מוחלט. כל כך לא רציתי לעזוב שביקשתי מהוריי שירשמו אותי לבית הספר כדורי בתנאי פנימייה — אבל הם לא הסכימו.

1944. משה ספדיה (6, מימין) עם הוריו ליאון ורחל ואחיו סילביה (2) וגבריאל (4) בחיפה

"כשסיימתי תיכון מבחן של נטייה מקצועית קבע שאני טוב במתמטיקה ואמנות ומתאים ללימודי ארכיטקטורה. ההורים שלי התנגדו ואמרו לי: 'בן בכור במשפחה ספרדית הולך לעבוד בעסק של אבא', אז עשינו עסקה שאלמד ארכיטקטורה אבל בקיץ אעבוד בעסק. אחרי שלושה קיצים בעסק הטקסטיל של אבא הבנתי שאדריכלות היא הכיוון שלי, ואז למזלי מהר מאוד קיבלתי פרסי אדריכלות והוריי התרצו. ב־1964 בניתי את ההביטט, פרויקט מגורים במונטריאול, קנדה, שהגדיר מחדש את המושג בית דירות רב־קומתי. זה היה די נדיר שמישהו בשנות ה־20 לחייו מקבל הכרה עולמית על הבניין הראשון שלו.

"אבי תמיד חש שהחברה השלטת בארץ מתנכלת לו, אבל למרות החוויה של אבא לא סבלתי מרגשי נחיתות. תמיד חשבתי שאם אבא היה מתאזר בסבלנות ונשאר בארץ - הדברים היו משתנים, וכבר בתוך עשור החוויה שלו היתה לגמרי אחרת. מצד שני, ייתכן שהקריירה שהתחלתי בקנדה לא היתה זאת שהיתה".