חקר ביצועים: השבוע של פייסבוק, עודד שריג ואלכסיס ציפרס

קמפיינים בלי מצע

היקף המשכנתאות בינואר הוא, על פי הערכה, 4.6 מיליארד שקל - 22% יותר מינואר הקודם, שבעצמו עקף ב־8.9% את זה של 2013, ואפשר להמשיך ולהמשיך. בחמש השנים האחרונות זינק היקף המשכנתאות ב־40%, והמגמה ברורה. הטירוף הזה לא עוצר. קניית בית היא העסקה הכלכלית הגדולה ביותר שרובנו עושים בחיינו, וסעיף הדיור הוא הגדול ביותר ברשימת ההוצאות של משקי הבית, במיוחד אצל מעמד הביניים והמעמד הנמוך. הנושא הזה הוציא המונים לרחובות כבר לפני ארבע שנים, ומאז הוא לא ירד לשנייה מסדר היום של שיחות הסלון ובתי הקפה. פוליטיקאים היו אמורים לדהור על הסוס הזה אל הבחירות. כל מי שייגע בנושא הלוהט ויציע תוכנית רצינית ומפורטת יגזור מיד קופון אלקטורלי. וזה עוד בלי לדבר על כך שבמערכת בחירות ראויה כל מפלגה היתה מציגה תוכנית כזאת, כשוק תחרותי שנלחם על קולות הבוחרים. ועוד לא קם מועמד אחד שעשה את זה.

גולן פרידנפלד

משה כחלון צילום: נמרוד גליקמן

פייסבוק חיים אחרי המוות

ביום שלישי בבוקר, למשך כשעה, אי אפשר היה להיכנס לפייסבוק, וגם לאינסטגרם, טינדר ושירותי רשת אחרים. בטוויטר דווקא אפשר היה לגלוש, והתוצאה היתה פיד מלא ציוצים שקיטרו על הקריסה של פייסבוק. אפשר לדמיין מצב הפוך: אם טוויטר היתה קורסת, כמה כבר היו מדברים על זה בפייסבוק? התקשורת אוהבת להספיד את הרשת של מארק צוקרברג - איך בני נוער בורחים (זה כנראה נכון, עובדתית), איך היא כבר לא דומיננטית, איך היא בדרך למטה. יכול להיות שבכל פעם שמישהו בפייסבוק נבהל מהדיבורים האלה, הוא פשוט צריך להפיל אותה לשעה, ולהזכיר לכולם שרוב החברים בה עדיין צורכים אותה כמו חמצן.

דור צח

המוסדיים פתאום השתתקו

במשך חודשים ארוכים התכתשו בעלי השליטה בחברת סינרג'י כבלים עם הגופים המוסדיים עד שהגיעו להסדר חוב שיאפשר את המשך קיומה של החברה וימנע את סגירת המפעל. רוב העימותים היו על גובה התספורת ופטור מתביעות שיינתן לחברה. בין כל אלה נשכחה העובדה שאיום הסגירה משמעותו פיטוריהם של מאות עובדים, חלקם בני 50 ויותר - אנשים שעלולים להישלח, בלי פיצויים מספקים, אל שוק עבודה שמדיר מבוגרים. המוסדיים כאילו התעלמו מהעניין, והתנגדו להסדר. אלה אותם מוסדיים שמנהלים פנסיות של חלק מהעובדים ושל רבים אחרים, ושאמורים לדאוג לרווחת החוסכים אצלם, כעובדים, כאנשים וכפנסיונרים, ולא רק כתזרים מזומנים שוטף. אותם מוסדיים שמסרבים לאשר בונוסים לטייקונים והעלאות שכר ורצים לתקשורת לגזור קופון עם הנימוקים הערכיים לכאורה שלהם. כשמדובר בשליחת עובדים מבוגרים הביתה, הם עושים את זה במחשכים, בלי להסביר, בלי לנמק. שוכחים את הערכים, מתנערים מאחריות, בוחרים בפחדנות.

גלית חמי

ציפרס כרוח סערה

אלכסיס ציפרס התיישב השבוע על כס ראש ממשלת יוון כמו אל מתוך המכונה. מנהיג מפלגת השמאל הקיצוני סיריזה, בן 40 בסך הכל, ניצח בבחירות הבזק, הרכיב קואליציה תוך שעה, הגיע לטקס ההשבעה שלו ללא עניבה (סמל בורגני, לדבריו) ונשבע שבועה אזרחית, כי הוא אתאיסט. הוא סיפק ליוון בפרט ולאירופה בכלל שבוע של מהלכי פתיחה מסחררים. אבל עכשיו מתחיל המשחק האמיתי, של התמודדות עם הצנע שנכפה על ארצו כתנאי לחילוץ, עם השחיתות השלטונית ועם הטייקוניזציה הכללית. רוח הקרב שלו יכולה להתגלות כנשק מפתיע, אבל יש סיכוי סביר לא פחות, אם לא יותר, שהיא תגרום לו ליפול מהר. יוון היתה בשנים האחרונות מקרה מבחן ייחודי למשבר, עכשיו היא ודאי תהיה מקרה מבחן לפוליטיקה אחרת.

תמר טוניק

אלכסיס ציפרס ראש ממשלת יוון צילום: איי פי

הקרב על שריג נמשך

בעלי מגדל שלמה אליהו מתעקש להעסיק את פרופ' עודד שריג, אם לא בתפקיד אחד אז באחר. המפקחת על הביטוח דורית סלינגר מתעקשת לא לאפשר לאליהו למנות את שריג, לתפקיד כזה או אחר. שני תיישים מתנגחים על גשר. קל ללעוג לאחד מהם, אבל צריך להסתכל גם על השני. כשהבינה שהחוק המחייב שנה צינון בין תפקיד ציבורי לתפקיד במגזר הפרטי לא ימנע את המינוי, סלינגר החליטה ששריג יידרש לשלוש שנות צינון. הנימוק: הוא היה הרגולטור שנתן לאליהו היתר שליטה במגדל. אבל הוא גם היה מי שהתיר לקרן איפקס לקנות את פסגות, לקרן באטרי לקניות מניות של ביטוח ישיר ולאדוארדו אלשטיין להצטרף לגרעין השליטה בכלל ביטוח. ההחלטה על צינון של שלוש שנים אינה פרופורציונלית, ומשדרת מסר בעייתי לכל מי שישקול תפקיד ציבורי.

רחלי בינדמן

עבאדי־בויאנג'ו שומרת הסף של המידע

שקיפות היא לא עניין סלקטיבי. שקיפות היא שקיפות. כשהחשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי־בויאנג'ו דוגלת בשקיפות, זה טוב. כשהיא הופכת את הדו"חות הכספיים של הממשלה למאגר מידע אדיר על פעילות המשרדים השונים, כפי שהיא עושה מאז שנכנסה לתפקיד, זה ממש נהדר. אבל אז זה נעצר. אגף החשב הכללי עורך בכל שנה עשרות דו"חות ביקורת על ארגונים שמקבלים תמיכות תקציביות ממשרדי הממשלה, דו"חות שלעתים מצביעים על ליקויים באופן שבו עמותות מסוימות משתמשות בכסף. חלק מהממצאים חמורים ממש, עד כדי חשד לפלילים. "כלכליסט" ביקש לאחרונה מהחשבת לקבל את הדו"חות האלה. אחרי הכל, מדובר בכסף ציבורי. ובכל זאת, התשובה היתה שהדו"חות אינם לפרסום. מתברר שיש דברים שהציבור לא צריך לדעת, ומי שמחליט מה הציבור צריך לדעת ומה לא היא החשבת. לפי איזה קריטריונים? לכו תדעו.

שאול אמסטרדמסקי

מיכל עבאדי בויאנג'ו צילום: אוראל כהן

תעמולה של ראש ממשלה

בנובמבר ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו בתעשייה האווירית. אחר כך הקואליציה התפוררה. אחר כך רשות החברות הממשלתיות פרסמה ממצאים חמורים על הנעשה בוועד העובדים של החברה - בזבוז כספים, התנהגות אלימה, הטרדות מיניות, ניצול משאבי החברה לצרכים פרטיים - ועל כך שחיים כץ, יו"ר ועד העובדים שהוא גם חבר כנסת, עוסק בפעילות פוליטית במקום העבודה. ובכל זאת, כץ עדיין נושא בשני הכובעים, ומשובץ במקום 17 ברשימת הליכוד לכנסת. השבוע נתניהו שוב ביקר בתעשייה האווירית, ודיבר על האיום האיראני. מינהל לא תקין? אתיקה לקויה? התנהגות לא מוסרית? מה זה משנה. אם אפשר לקבל חיבוק חם מפוקד קולות מרכזי של המפלגה, במגרש המשחקים הפרטי שלו שבו כ־16 אלף עובדים - ראש הממשלה כבר ימצא זמן לקפוץ לשם כל חודשיים.

נעמה סיקולר