"אמי, שגידלה שישה ילדים לבדה, אמרה בזקנתה: "חבל שלא הבאתי עוד ילד אחד כדי לכסות ביקורים בכל השבוע"

"אני דור עשירי בארץ. הוריי הניה ושלמה נולדו והתחתנו בירושלים, וב־1919, כשהיה רעב בארץ, ירדו למצרים כדי להתפרנס. כשהמצב השתפר חזרו לארץ והתגוררו בתל אביב.

"הוריי חיו בצמצום. אבי היה פקיד בוועד הקהילה, השקול למשרד הדתות כיום, ואמי היתה עקרת בית שגידלה אותנו. למעשה אמא גידלה שישה ילדים לבד כי אבי מת כשהייתי בת 13, בזמן שהייתי מאושפזת בבית חולים כתוצאה מנפילה על שפיץ של סלע בחוף הים. אז לא היתה אנטיביוטיקה, ושכבתי הרבה זמן בבית החולים. כשחזרתי הביתה כבר לא היה אבא.

"כשאבא מת אמא המשיכה לשבת בבית, היא תמיד היתה חולה, אבל אנחנו יצאנו לעבוד; הגדולים עבדו והקטנים למדו. בעוד שאבא היה דתי מאוד, אמא, ששמרה על אורח חיים דתי, ידעה לעגל פינות. כשבגרנו לא העירה לנו כשנסענו לבקר אותה בשבת, ואמרה בצחוק: 'אם אתם נוסעים על מים במקום על דלק זה מותר'.

1960. פנינה רוקח (36) עם אמה הניה וילדיה אלעזר (4) וציפי (6) בחגיגת בר המצווה של בנה הבכור עמירם ברמת גן

"את בעלי מנחם (מקס) הכרתי כשעבדתי במפעל ליבר שהיה שייך לאביו. כשאביו מת בעלי פתח מפעל, שלימים היה מפעל מן, והתעקש שיהיה קואופרטיב - כי לא רצה להיות מעסיק שמנצל עובדים, אבל בסופו של דבר הכל נפל עליו והוא הבין שזה לא עובד. התמודדנו על המפעל במכרז וזכינו. הוא היה אחראי על הייצור, עבד בכל יום מארבע בבוקר עד עשר בלילה, ואני חרשתי את הארץ בשיווק, מכירה והבאת חומרי גלם בסוסיתא ואחרי זה בטרנזיט.

"לפני מותה אמי אושפזה בבית חולים גריאטרי, ואמרה: 'אני רק מתפללת לדבר אחד מאלוהים - שלא ייקח לי את השכל שלי'. כל אחד מהילדים בחר יום בשבוע שבו ישמור עליה, ועל כך אמרה: 'חבל שלא הבאתי עוד ילד אחד כדי לכסות ביקורים בכל השבוע'. בתורנות שלי בתי ציפי עמדה ללדת בפעם הראשונה. סיפרתי לאמא וקיוויתי שתגיד 'לכי לבת שלך', אבל היא לא אמרה ונשארתי אצלה. אפילו לדבר הזה לא מצאתי זמן.

"בגיל 73 יצאתי מן הבית בבוקר במהירות ובחוץ החלקתי על פלטת פורמייקה חלקלקה, ואז שנה לא קמתי. חבלי לידה היו משחק ילדים ליד השבר בירך, כשנגעו בי צרחתי עד השמים. אמרתי לילדים: 'כל זמן שאני הולכת על הרגליים אני אעבוד'. אם לא האירוע הזה - שני ילדיי שמנהלים כיום את המפעל היו עוד רואים עד היום את הזקנה במפעל".