נשיא אוניברסיטת פרינסטון: "הקריאות לחרם על ישראל הן טעות"
פרופ' כריסטופר אייזגרובר שעומד בראש פרינסטון, מהמוסדות האקדמיים הבולטים בעולם, מסביר למה אוניברסיטאות עלית יישארו החממה של הצמרת העולמית, מדוע אינו ממהר לפתוח שלוחות מעבר לים ולמה ההתלהבות מלימוד מקוון מופרזת. ההתנגדות שלו לחרם אקדמי על ישראל היא עניינית, ואינה קשורה לכך שלפני שבע שנים גילה דרך עבודת שורשים של בנו כי הוא למעשה בן לניצולת שואה שהסתירה את יהדותה
"יש רמה גוברת של דאגה ועניין בנושאים שקשורים למדיניות כלפי ישראל, בעקבות המלחמה בעזה בקיץ האחרון", כך מתנסח בזהירות נשיא אוניברסיטת פרינסטון, פרופ' כריסטופר אייזגרובר (Eisgruber), כשהוא נשאל על הקריאות להחרמת ישראל באקדמיה האמריקאית.
אייזגרובר מסביר ש"מכיוון שהרבה אמריקאים מרגישים קשר מיוחד לישראל ואחריות בנוגע אליה, העניין שלהם בישראל עשוי להגיע לרמות אינטנסיביות". אבל הוא ממהר להוסיף כי "התחושה הבסיסית בקמפוס בפרינסטון, ובאקדמיה האמריקאית באופן כללי, היא הבנה של חשיבות הקשרים המתמשכים עם ישראל. ובאוכלוסייה הכללית בארצות הברית יש בהחלט רמת תמיכה גבוהה בישראל".
"יש כמובן דעות חלוקות בארצות הברית לגבי ישראל, כמו שגם בתוך ישראל עצמה יש חילוקי דעות לגבי המדיניות הישראלית", ממשיך אייזגרובר. "אבל יש לנו מספר משמעותי מאוד של סטודנטים שרוצים לבלות בישראל: הם מרגישים חיבור למדינה או שהם מתעניינים בנושאים הבוערים". כך למשל, בשנה האחרונה חתמה פרינסטון על הסכם שיתוף פעולה בין בית ספר וודרו וילסון לממשל באוניברסיטה לבין בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. במסגרת ההסכם, שיזם פרופ' אלכס מינץ מהבינתחומי, סטודנטים מבית ספר וילסון בפרינסטון יבלו בבינתחומי סמסטר, שבמהלכו ילמדו קורסים בנושאי מזרח תיכון, ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה.
אייזגרובר עצמו, המדגיש כי לדעתו הקריאות לחרם הן "פשוט טעות", הגיע בשבוע שעבר לישראל וביקר בבינתחומי, שם גם נערך הראיון עמו. "יש לי מעט מאוד סימפטיה לתנועת החרם", הוא אומר, "מכיוון שלדעתי הם לוקחים שורת נושאים מאוד מסובכים וקשים ומרדדים אותם לכדי הפניית אצבע מאשימה. וזה לא משהו שמוסדות אקדמיים צריכים לעשות. אנחנו צריכים לעשות בדיוק את ההפך: כשיש נושאים מורכבים, אנחנו צריכים לקדם את הבנת המורכבות שלהם. אנשים שמגיעים לכאן ומבינים מה קורה בשטח וגם את מגוון הדעות, אולי ימשיכו לא להסכים על מהי דרך הפעולה הנכונה, אבל הם יבינו את המורכבות של הבעיות ויהיו מסוגלים לתרום טוב יותר לפתרון שלהן".
"גידלו אותי כקתולי, זה לא תפס"
פרופ' אייזגרובר, משפטן בהכשרתו, מכהן מאז 2013 כנשיא פרינסטון - אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה העתיקים והיוקרתיים בארצות הברית, ששומר על מקום קבוע בדירוג שלוש האוניברסיטאות המבוקשות ביותר, ועם בוגריו נמנים שופטי עליון, נשיאים (וודרו וילסון וג'יימס מדיסון) ואנשי רוח ומדע (יוג'ין אוניל, פ' סקוט פיצג'רלד, אלן טיורינג). שמות בולטים מרשימות בוגרי פרינסטון בעת האחרונה הם ג'ף בזוס מאמזון ואריק שמידט מגוגל, וגם הגברת הראשונה מישל אובמה.
אוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי. מפ' סקוט פיצג'רלד ועד ג'ף בזוס צילום: cc by davedgd אייזגרובר מזדהה כיום כיהודי, וזאת אף שגדל כקתולי. "לפני שבע שנים בערך", הוא מספר, "עזרתי לבן שלי בעבודה על פרויקט היסטוריה משפחתית בבית הספר, ומצאנו מסמכים ישנים שאפשרו לי לגלות שלמעשה אמי היתה פליטת שואה. היא נולדה בברלין ב־1932, המשפחה שלה ברחה לצרפת ב־1934, ובקושי הצליחה להגיע לארצות הברית אחרי שהנאצים פלשו לצרפת ב־1940. היא הסתירה את שורשיה היהודיים כל חייה. עבורי זו היתה תגלית נהדרת בשלב מאוחר בחיים. כיום אני מזדהה כיהודי, וזה גם אפשר לי להתחבר עם קרובי משפחתי, כולל פה בישראל: שני הדודים של אמא שלי הגיעו לחיפה ב־1934, כשהם ברחו מהיטלר, והצאצאים שלהם גרים כאן עכשיו. למעשה סבא רבא שלי קבור כאן בחיפה".
"ההורים שלי גידלו אותי כקתולי, אבל זה לא ממש תפס", מספר אייזגרובר. "במשך הרבה זמן הזדהיתי כקתולי שהתפקר. אבל כן, אמא שלי המירה את דתה לקתולית, ואבא שלי היה קתולי מלידה, וזו המסורת שבה הם גידלו אותי. גם כיום אני לא רואה את עצמי כדתי ואני לא אדם מאמין, אבל אני כן רואה את עצמי כיהודי. השתתפתי למשל בסדר פסח בכל שנה מאז שגיליתי שאני יהודי, ואני מעורב במרכז לחיים יהודיים בפרינסטון. אני סבור, באופן יותר תרבותי מאשר דתי, שיש ביהדות מקורות שאני יכול להיעזר בהם כדי להבין את המחויבות שלי לזכויות אדם. המעורבות שלי עם ישראל היא במידה לא מבוטלת תוצאה של התגליות האלה והכרה בעובדה שאני יהודי".
"אין שום פסול בללכת לעסקים"
מוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות הברית מהווים בשנים האחרונות מטרה ללא מעט חצי ביקורת, בין היתר משום שרבים מהסטודנטים האמריקאים מסיימים את לימודיהם כשהם עמוסים בחובות המכבידים עליהם לאורך שנים ארוכות. אוניברסיטאות העילית, דוגמת פרינסטון, הואשמו בכך שהן מייצרות בוגרים קונפורמיסטיים המרוכזים בקידום הקריירה ולא בתרומה לקהילה. אייזגרובר אומר שלעתים הטיעונים המוטחים במערכת ההשכלה הגבוהה סותרים זה את זה: "מצד אחד טוענים שהאוניברסיטאות מוכוונות מדי להפקת אנשים שממוקדים בהצלחה בקריירה שלהם. מנגד יש מי שטוען בדיוק ההפך - שהאקדמיה צריכה להיות יותר מוכוונת להפקת יכולות להצלחה בקריירה". באופן לא מפתיע, הוא עצמו סבור שאוניברסיטאות העילית דווקא רושמות הצלחה בניסיון להפיק בוגרים שמצוידים בכישורי קריירה וגם במחויבות לקהילה.
כריסטופר אייזגרובר (53); תפקיד: נשיא אוניברסיטת פרינסטון; מצב משפחתי: נשוי + 1; השכלה: תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת פרינסטון, תואר שני כ"עמית רודס" באוקספורד, תואר במשפטים מאוניברסיטת שיקגו; עוד משהו: היה קפטן הנבחרת הזוכה באליפות השחמט הלאומית לתיכונים בארה"ב צילום: עמית שעל מה באשר לטענה שהמירוץ להתקבל למוסדות העילית גובה מחיר כבד מהסטודנטים?
"הסטודנטים היום, לפחות בארצות הברית, אכן גדלים בסביבה שהיא יותר מלחיצה מזו שהדור שלי גדל בה. הם מרגישים יותר לחץ, בין היתר מפני שהם משתתפים בשוק יותר גלובלי ויותר אינטנסיבי, והם מודעים לזה וגם ההורים שלהם מודעים לזה. ומנגד, אנשים שרוצים להגיע להישגים ברמות גבוהות תמיד נתונים ללחצים, ויש סוגי לחצים שונים. יש למשל לחצים שאנשים צעירים בישראל צריכים להתמודד איתם, אשר לא מטרידים צעירים שגדלים בארצות הברית. לפעמים יש לחצים תובעניים, שיכולים לדחוף אנשים לשגשג ולפתח את היכולות שלהם".
יש מבקרים שיוצאים נגד מוסדות העילית, כמו וויליאם דרשייביץ - הסופר שצמח באוניברסיטת קולומביה, וטען בראיון ל"מוסף כלכליסט" כי מוסדות העילית מנתבים את בוגריהם לנתיב קריירה צר ולא מספק.
"דרשייביץ סבור כי יש משהו רע בכך שסטודנט רוצה ללכת לעסקים, ואני חושב שזו בחירה שאין בה שום פסול. אני כן חושב שיש פסול בכך שסטודנט בוחר בנתיב קריירה שלא מאפשר לו למצות את מלוא הכישורים שלו או שלא נותן לו סיפוק. אבל הרי ניתן למצוא סיפוק והגשמה גם בעסקים או בשירות הציבורי. למעשה, הראיות מצביעות על כך שבחירה באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה התובעניים תהיה דבר מתגמל ביותר עבור הסטודנטים, שיכין היטב לקריירה וייתן להם מסד שהם יעריכו במשך כל חייהם".
ומה באשר לטענות ולפיהן בוגרי האוניברסיטאות לא בהכרח משרתים את החברה בכללותה, או שרבים מהם הולכים לוול סטריט או לחברות ייעוץ?
"במישור הזה יש אולי ביקורת מוגזמת, אבל אכן יש מקום לשיפור. אחד המסרים שאני מנסה להעביר לסטודנטים שלנו הוא שכל אחד מהם צריך לחשוב איך הוא יכול לתת משהו בחזרה כשהוא ממשיך בחייו, ואיך הוא בוחר בקריירה שתהיה משמעותית באמת, שתוביל אותו לעשות משהו שהוא אוהב באמת, ותאפשר לו להשפיע על העולם באופן שהוא יכול להתגאות בו. אני נוהג לומר לסטודנטים שאין שום סיבה לא לבחור בנתיב קריירה של עסקים או משפטים. הרי אפשר להשפיע בצורה יוצאת דופן במשפטים או בעסקים. אבל כן צריך להקדיש מחשבה לקריירה הזאת. לפעמים התגמול המסנוור שמגיע עם משכורת גבוהה בגיל צעיר גורם לסטודנטים לעשות בחירות שאינן בהכרח מאוד מושכלות, והם מגלים שהם עובדים שעות ארוכות ביותר, מרוויחים הרבה מאוד כסף, אבל הם לא מאוד מאושרים".
"פרינסטון היא אוניברסיטה בת־השגה"
תחום מרכזי נוסף שאוניברסיטאות העלית סופגות בו ביקורת הוא ניידות חברתית, כאשר מוסדות ההשכלה הגבוהה נתפסים כמי שקולטים ומכשירים את המיוחסים, ובכך תורמים להנצחת הפערים החברתיים. "מאוד חשוב עבורנו שהסטודנטים שלנו יגיעו מרקע סוציו־אקונומי מגוון" מתגונן אייזגרובר.
למעשה, בגלל חבילות הסיוע הכלכלי החזקות שלנו, פרינסטון היא אחת האוניברסיטאות הכי בנות־השגה מבחינה כלכלית. אחד הסקרים מצא לאחרונה שהסטודנטים שלנו מסיימים את הקולג' עם רמות החוב הנמוכות ביותר בארצות הברית: 75% מהסטודנטים שלנו מסיימים את האוניברסיטה עם אפס חובות, ו־25% הנותרים מסיימים עם 5,600 דולר בחובות בממוצע. חשוב לי להדגיש שאנחנו אחת האוניברסיטאות היחידות בארצות הברית שבהן סיוע פיננסי זמין באותם תנאים גם לסטודנטים מקומיים וגם לסטודנטים בינלאומיים, מישראל או מכל מקום אחר. כך שעבורנו האתגר הוא לא שהלימודים אצלנו יהיו בני־השגה, אלא למצוא סטודנטים שמגיעים מרקע סוציו־אקונומי חלש ויכולים להשלים את תוכנית הלימודים.
"אחד הדברים שהתמקדנו בהם בעשור האחרון הוא להגביר את הפנייה שלנו לסטודנטים כאלה, והצלחנו לשלש את מספר הסטודנטים שלנו מרקע של הכנסה נמוכה, מכ־6% בלבד לפני עשור עד ל־18% כיום. בארצות הברית חינוך איכותי הוא הדבר החשוב ביותר להגברת הניידות הסוציו־אקונומית, ולכן עבורי זה נושא בעדיפות גבוהה והייתי רוצה להגדיל את המספר הזה".
"קשה לשמור על רמת האיכות בשלוחות"
רבים ממוסדות ההשכלה היוקרתיים בארצות הברית נמצאים היום במסע התרחבות גלובלי: לא מעט אוניברסיטאות עילית אמריקאיות פותחות סניפים ברחבי העולם, מפריז ולונדון, דרך נסיכויות המפרץ הפרסי ועד הונג קונג. במקביל, האוניברסיטאות האלה מרחיבות במהירות את הנוכחות שלהן ברשת. פרינסטון עצמה מפגינה נוכחות מרשימה בתחום ההשכלה הגבוהה המקוונת באמצעות השתתפות מרציה באתר coursera, שלחלק מהקורסים המקוונים המוצעים בו בחינם נרשמים עשרות אלפי סטודנטים. אייזגרובר עצמו אף כיהן בעבר בוועד המייעץ של coursera (אחת ממייסדות coursera, אגב, היא פרופ' דפנה קולר, ישראלית המלמדת באוניברסיטת פרינסטון).
כשאני שואל אותו על שאיפות ההתפשטות של פרינסטון, אייזגרובר דווקא מעדיף לדבוק בשורשים. הוא מפגין סקפטיות מובהקת, למשל, באשר להתרחבות המואצת של אוניברסיטאות אחרות. "מאוד קשה לשמור על אותה רמת האיכות ועל תרבות מחקר בקמפוסים מעבר לים או בשלוחות המופעלות בזכיינות, ואני לא בטוח שאחרים מצליחים בזה". במקום זאת, הוא אומר, החזון שלו לפרינסטון הוא של רשתות שיתוף פעולה עם מוסדות אחרים בעולם שמחויבים למצוינות אקדמית, למשל באמצעות חילופי סטודנטים.
ואולי עתיד ההשכלה הגבוהה נמצא ברשת?
"הגישה של פרינסטון מתחילה מההבחנה שלחינוך פנים אל פנים יש תפקיד חשוב וחסר תחליף. שיעורים מקוונים יכולים להיות חשובים למטרות מסוימות, אבל עד כה הראיות מצביעות שהם הכי משמעותיים לתארים שניים בתחומים טכנולוגיים מתקדמים ולבוגרי אוניברסיטאות שרוצים העשרה. הם לא היו מאוד מוצלחים עבור סטודנטים לתואר ראשון. זה נובע משילוב של הצורך בחברי סגל שיספקו לסטודנטים מוטיבציה ומשוב, לצד תרבות הלמידה שכרוכה בשהות בקמפוס. עבור סטודנטים שעדיין לא למדו איך ללמוד ועדיין לא התחילו את דרכם בעולם המקצועי, אלה גורמים מאוד חשובים. לעתים קרובות עדיף להיות במגע עם חבר סגל שהוא אולי לא המרצה הטוב ביותר בעולם, מאשר מרצה שידבר אליך דרך המחשב או מסך הטלוויזיה. אנחנו נוכחים, שוב ושוב, שהמגע עם מורים אינדיבידואליים הוא בעל חשיבות גדולה".
