הון אנושי: פיסול בכסף
למה יש אנשי עסקים שתורמים לאמנות בצנעה ויש שדורשים הכרה זועקת? הרהורים בהשקת גן הפסלים המחודש של מוזיאון תל אביב
בשישי בצהריים היה חשש כי אירוע השקת שיפוץ גן הפסלים של מוזיאון תל אביב יידחה. השמים השחירו, והגשם איים לפרוץ. בסופו של דבר הגשם התמהמה, ובכניסה לאירוע פגשתי את יוסי ורדי, שסיפר לי על כנסים לגיקים שהופכים אחר כך למיליונרים, ואז הפתיע כשאמר: "העושר בהייטק לא מחלחל לשכבות החלשות, ולכן כל ההתהדרות בו היא לא רלבנטית. קבוצה מאוד מצומצמת מתעשרת, וכל השאר נשארים עניים. זה מתכון לאסון. אני עושה הרבה כדי לתרום לשכבות החלשות, אבל בסתר".
נכנסנו לגן הפסלים המשופץ, שנראה לי מזמין במיוחד אחרי שנים שבהן חלפתי על פניו בלי שום רצון לעצור. לראשונה הבחנתי בפסלים, והתעכבתי ליד פסל של סיגלית לנדאו: ילד ברונזה בתוך בריכת מים מוקפת פרחים, יושב על אבטיח כשדמעות יורדות מעיניו ונופלות לכפות ידיו, והוא שותה וממחזר אותן עד אין קץ. הפסל היה מעין מטאפורה לדברים שאמר קודם לכן ורדי והדהדו בראשי, לצד מוזיקת הרקע של להיטים שקטים מכל הזמנים שניגן הדי.ג'יי.
כמעט עשר שנים חלפו מאז שסמי עופר המנוח הסיר את תרומתו לבניית אגף התערוכות החדש בשל הסירוב לדרישה כי המוזיאון כולו ייקרא על שמו. היה זה רגע מכונן, שבו הציבור התקומם לראשונה נגד העריצות חסרת הפרופורציות של ההון, ועולם האמנות דחה את הדרישה המגלומנית.
רוני דיסנצ'יק, בעבר מנכ"ל המוזיאון, סיפר לי כי הוא שהביא את עופר למוזיאון. "הייתי חבר אישי שלו אז. אני זוכר שישבתי אצלו בבית והוא היה מעוניין לתרום, אבל בתנאים שלו. אמרתי לו שיהיה בלתי אפשרי לעשות את זה כך, אבל הוא התעקש והתייעץ עם עורכי דין, שאמרו לו את מה שהוא רצה לשמוע. אתה יודע איך זה עם אנשים עשירים, הם מקיפים את עצמם באנשים שיאמרו להם את מה שהם רוצים. לי לא היה שום אינטרס, חוץ מעצה טובה. הם, עורכי הדין, רצו להרוויח ממנו כסף. הוא ניתק איתי את הקשר בעקבות זה. והנה הגיעו זוג התורמים החדשים (פול והרטה עמיר), והבניין שנבנה נקרא על שמם".
נפרדתי מדיסנצ'יק והתגודדתי עם המוזמנים סביב מזנון הגבינות והדגים המעושנים. אחר כך בהיתי קצת בזהר זיסאפל, ששיחק עם נכדיו בתוך פסל של קדישמן בשם "הצעקה", שעשוי כולו ממתכת חלודה בצורת חישוק ובתוכו פרצוף. המנכ"לית והאוצרת הראשית של המוזיאון סוזן לנדאו עלתה לשאת דברים. היא דיברה על המושג "גן" ורפררה בין השאר לתקופת הזוהר של האימפריה הפרסית, שם הגיעו הגנים לכדי אמנות של ממש. היא הודתה לתורם הראשי לשיפוץ הגן, עוזי צוקר, בן זוגה של יו"ר סותביס ישראל ומייסדת עמותת ארטיס, רבקה סאקר, אחת הדמויות הדומיננטיות בשוק האמנות הישראלי. צוקר עשה את כספו בשוק ההון והוא אחד התורמים המשמעותיים למוזיאון. ורדי, שמתברר שהוא אחד מידידיו הטובים של צוקר, עלה לשאת דברים בשבחו וסיפר כיצד רבקה נכנסה לחייו.
אחר כך פגשתי את סמי סגול ושאלתי אותו אם נכונה השמועה שהוא במשא ומתן למכור את מפעל חייו - כתר פלסטיק. הוא אמר: "עוד לא מכרתי, אבל אני מעוניין למכור וגם זה יגיע בקרוב". רבקה סאקר התפנתה לרגע. שאלתי אותה למה הם החליטו בסופו של דבר לתרום, והיא אמרה: "אף אחד לא רצה לעשות את זה. נותרנו רק אנחנו". את אותה תשובה היא ענתה לי גם בפעם הקודמת שנפגשנו, כששאלתי מדוע הם תרמו להיכל התרבות של תל אביב. בניגוד לתורמים ראוותניים כמו עופר או נוחי דנקנר - שתרומתו לתזמורת הפילהרמונית זיכתה אותו באזכור משבח מפי מנהל התזמורת בפתיחת קונצרט חגיגי לשנת ה־60 למדינה, שנענה בקריאות בוז מהקהל - סאקר וצוקר עושים זאת בצניעות ובאהבה, ולא בדרך שתשניא אותם על הציבור.
גשם החל לרדת וכולם התפזרו לבתיהם.