תיאוריות שנויות במחלוקת לא יכולות להיות בסיס להרשעה פלילית

לאחרונה, ניתן פסק הדין בערעור שהגיש אב לבית המשפט העליון על הרשעתו באונס בתו במשך שנים בעודנה ילדה. פסק הדין זכה לתהודה רבה בכלי התקשורת, כיוון שנדבך מרכזי בו היה חלום שחלמה הבת (אשר היום היא בעשור הרביעי לחייה) על אודות מעשים שעשה בה אביה בהיותה ילדה. בית המשפט העליון הותיר על כנה את הרשעת האב בסדרת מעשי אינוס של בתו, אשר נעשו בהיותה ילדה בת 10-11.

זאת חרף העובדה כי רק בחלוף שנים, בהיותה בת כ-23, חלמה הבת חלום בו היא מקיימת יחסי מין עם אביה. בהתאם לפסק הדין, חלום זה היווה טריגר להעלאת זיכרונות שהיו מודחקים אצלה במשך שנים רבות ולמעשה גרם להצפתם אל זיכרונה.

השאלה המעניינת ביותר אותה מעלה פסק הדין היא עד כמה רשאי בית משפט, קל וחומר במסגרת הליך פלילי, לעשות שימוש בתיאוריות מדעיות שנויות במחלוקת בבואו לגזור גורלו של אדם לשבט או לחסד.

האם מדובר בזיכרון אמיתי שהיה מודחק במשך שנים ארוכות ולפתע התעורר? (אילוסטרציה) צילום: shutterstock

במסגרת פסק הדין בית המשפט יצא מתוך נקודת מוצא כי הבת אכן מאמינה בכל ליבה בנכונות זיכרונה וכי אכן האב אנס אותה בצורה חוזרת ונשנית בהיותה ילדה קטנה. השאלה המרכזית אותה בחן בית המשפט היא האם מדובר אכן בזיכרון אמיתי שהיה מודחק במשך שנים ארוכות ולפתע התעורר, או שמא מדובר בזיכרון כוזב ש"נשתל" בתודעתה של הבת, ואינו מייצג את האירועים כפי שהתרחשו (למרות שאין חולק על כך שהיא עצמה מאמינה בכך אמונה שלמה).

בית המשפט קיבל את גרסתה של הבת לפיה היא הקיצה מחלום ופשוט ידעה שהמעשים אשר יוחסו לאב אכן אירעו, תוך הסתמכות על תיאוריית הזיכרון המודחק אשר התעורר בדיעבד. אלא שקריאת פסק הדין מגלה שבית המשפט עשה כן למרות שבית המשפט ציין בעצמו כי הוא מודע לקיומה של מחלוקת קשה בין אנשי המקצוע בתחום בשאלה האם ייתכן בכלל כי זיכרון טראומתי יודחק עד כדי שכחה של ממש, אך בהמשך יצוף ויעלה מחדש. בית המשפט קבע כי הוא אינו מכריע כלל בסוגיה המדעית וכי הוא אף אינו מתיימר לעשות כן, אך יחד עם זאת ציין כי הזרם הטיפולי העיקרי מכיר בהיתכנות התופעה.

נוכח עמדתו האמורה של בית המשפט בעניין, עולה השאלה המתבקשת הכיצד ניתן להרשיע אדם במשפט פלילי בכלל ובעבירות חמורות כל כך בפרט, על בסיס תיאוריות מדעיות שנויות במחלוקת. היכול בית המשפט לשלוח אדם לבית האסורים, תוך קביעה כי עשה את המעשים המיוחסים לו, למעלה מכל ספק סביר (כנדרש במשפט הפלילי), כאשר הבסיס המדעי לקביעה זו – לשיטתו של בית המשפט עצמו – אינו איתן?

הלב כמובן יוצא אל נפגעות עבירות מין, והבטן מתכווצת אל מול תיאור המעשים כפי שהבת באמת ובתמים מאמינה שהתרחשו (וכמובן שאין אנו קובעים אחרת). אך המשפט הוא ייצור דינמי ומתפתח, הנבנה נדבך על גבי נדבך ואשר קיימות לו השלכות רוחביות מעבר למקרה הפרטני בו הוא דן.

אם בית המשפט נוטל לעצמו את החרות להרשיע אדם בפלילים תוך שהוא במודע מסתמך על תיאוריה מדעית שנויה במחלוקת, היכן עובר קו הגבול? האם עצם ההיזקקות להישענות על תיאוריה שנויה במחלוקת במסגרת פסק הדין אינה מהווה ספק סביר בפני עצמה (אם כי חשוב לציין כי בית המשפט התייחס גם לראיות אחרות, אך ספק אם הן היו מובילות להרשעה לבדן)? במילים אחרות, את השאלה כאן ניתן לנסח גם ככזאת העוסקת במגבלות כוחו של בית המשפט: עד כמה אנו מעוניינים לתת לבית המשפט את הכוח להגיע להכרעות (ודאי פליליות) על בסיס אדנים רעועים השנויים במחלוקת.

אנו סבורים כי בשים לב להשלכות הרוחביות הקיימות לפסיקה של בית המשפט, אין מקום להישען על תיאוריות שנויות במחלוקת כבסיס להרשעה (או למצער – כחלק בלתי נפרד ממנה).

על דחיית ערעורו הגיש האב בקשה לדיון נוסף, אשר תלויה ועומדת. בהקשר זה, ימים יגידו האם בית המשפט ישמור לעצמו את הכוח העקרוני להמשיך וליטול חרותו של אדם על בסיס תיאוריות מדעיות שנויות במחלוקת.

*הכותב הינו עורך דין במחלקת הליטיגציה המסחרית במשרד רון גזית רוטנברג ושות'