הפוליטיקה של הפחמן

ועידת COP20 לענייני שינוי האקלים נפתחה השבוע בלימה בירת פרו באווירה אופטימית, בזכות ההסכם ההיסטורי בין ארה"ב וסין להפחתת פליטות פחמן. בהסכם, שנחתם בנובמבר, ארה"ב התחייבה להפחית 26%-28% בכמות פליטות הפחמן שלה עד שנת 2025. מנגד, סין התחייבה לראשונה להפסיק להגדיל את היקף הפליטות בתחומיה וקבעה את 2030 כשנת היעד לכך.

אבל האופטימיות שהביא עמו ההסכם הסיטה את תשומת הלב הציבורית ממכשולים רציניים אחרים שעומדים בדרך להשגת אמנה בינלאומית בוועידה האקלים הבינלאומית שתיערך בפריז בשנה הבאה. אם הנציגים שהגיעו לפרו מ־190 מדינות לא ימצאו דרך לעקוף את המכשולים הללו, השיחות בשנה הבאה עלולות להפוך לשידור חוזר של הוועידות הכושלות מהעבר. הנציגים בלימה יצטרכו להתעלות מעל הזיכרון של הוועידות הקודמות ולגבש מתווה ממשי לקראת פריז.

כדור הארץ צילום: shutterstock

1. סינדרום קופנהגן

הכישלון בגיבוש יעדים מ־2009

הפעם הקודמת שניסו מנהיגי העולם לגבש יעדים בינלאומיים למלחמה בשינוי אקלים, בוועידת קונפהגן שנערכה ב־2009, נרשמה כמפלה. כדי למנוע מראית עין של כישלון מוחלט בקופנהגן, נשיא ארה"ב ברק אובמה הוביל מהלך שהביא אז להצהרה מסכמת מנופחת במילים מפוצצות, וריקה מיעדים קונקרטיים. השיחות הכאוטיות בוועידה ההיא וההצהרה המטויחת שסיכמה אותן הנמיכו באופן משמעותי את הציפיות להשגת הסכמה אמיתית על המאבק בשינוי אקלים. מנהיגי העולם אמנם יחכו לוועידת פריז ולא נמצאים בלימה, אבל זה לא אומר שהפארסה לא תחזור על עצמה.

2. הריב על קרן האקלים

איזו מדינה צריכה לתרום וכמה

מחלוקת שנוגעת לוועידה צצה כשסין וברזיל התלוננו שהמדינות העשירות לא העבירו מספיק כסף לקרן המשותפת למלחמה בשינוי האקלים: ארה"ב, האיחוד האירופי ויפן העבירו בחודשים האחרונים רק 10 מיליארד דולר לקרן, שאמורה לכלול 100 מיליארד דולר עד 2020. הקרן נועדה לסייע בעיקר למדינות מתפתחות במאבק בשינוי אקלים, אלא שההגדרה של אלו לא ברורה כבעבר: ארגון אוקספם ערך חישוב על סמך חלוקת הכנסות בין המדינות, רמת עוני ופליטות גזי חממה, והגיע למסקנה שברזיל צריכה להימנות דווקא על המממנות של הקרן, חרף העובדה שהאו"ם מחשיב אותה כמדינה מתפתחת. סין, לעומתה, ניצלה מדרישה דומה.

3. ההתנגדות לחוקיות

סין לא רוצה תוקף מחייב ליעדים

סלע מחלוקת נוסף בדרך לוועידת האקלים בפריז יהיה התוקף החוקי שיינתן ליעדי פליטות הפחמן, אם יושגו כאלה. סין הייתה ונשארה אחת המתנגדות העיקריות למתן תוקף חוקי ליעדי הגבלת פליטות בהסכמים בינלאומיים. בוועידת האקלים הגדולה והכושלת שנערכה ב־2009 בקופנהגן, דנמרק, היו אלו סין והודו שטירפדו את הניסיון של המדינות המפותחות להפוך את יעדי הפליטה שעמדו על הפרק לבעלי תוקף חוקי. אחרי הכישלון בקופנהגן הציפיות הונמכו, וזו הסיבה שבלימה דנים נציגי המדינות לעת עתה רק ביעדים וולונטריים של פליטות גזי חממה.

4. השעון המתקתק

בינתיים הפליטות נמשכות

ברקע כל הנושאים הללו, ולמרות הרוח הגבית מההסכם בין ארה"ב לסין, השעון ממשיך לתקתק. הכישלון המתמשך בגיבוש אמנה בינלאומית שתחליף את פרוטוקול קיוטו הלא יעיל קיצר משמעותית את הזמן שנותר כדי למנוע התחממות של 2 מעלות צלזיוס בכדור הארץ עד סוף המאה – הרף שמתחתיו ההתמודדות עם שינוי האקלים תגבה מחיר מתקבל על הדעת. כדי לעמוד ביעד הזה יצטרך העולם להפחית את פליטות הפחמן שלו ב־40% עד 70% עד שנת 2050. ההסכם בין שתי פולטות גזי החממה הגדולות ביותר אינו מספיק כדי להגיע לשם, ואת זה יצטרכו הדיפלומטים האופטימיים שהגיעו ללימה השבוע לזכור.