חקר ביצועים: השבוע של האלימות בדרבי, שכר המינימום של רם כספי והעדות של זקן

מגדל על חורבות התאומים

13 שנים אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר נחנך סוף סוף גורד השחקים הגבוה בצפון אמריקה, וואן וורלד טרייד סנטר, שיושב על חורבות מגדלי התאומים. החברות הראשונות נכנסו השבוע למגדל העסקים החדש, ובראשם בלטו עורכת "ווג" אנה ווינטור וצוותה. פטריק פוֹיֶה - מנכ"ל פורט אותוריטי, הבעלים של הבניין ואתר מרכז הסחר - הכריז: "קו השמים של העיר ניו יורק שוב שלם", והאדריכל טי.ג'יי גוטסדינר הודיע כי מדובר בבניין המשרדים "הבטוח ביותר באמריקה" וכי לא היה מהסס לשלוח את בנו לעבוד שם. זו הרי הדרך של האמריקאים לשדר "אנחנו מאוחדים, לא ינצחו אותנו": קלישאות, קלישאות, קלישאות.

תמר טוניק

בונוס ענק ליו"ר כור

תכלס, כולנו ליאור חנס. מי מאיתנו לא נכנס, מתישהו בקריירה שלו, למשרד של הבוס וביקש בונוס בגובה ארבע משכורות? מי מאיתנו לא ראה את הבוס מתלבט, אומר לעצמנו ולנו "אולי דווקא שש משכורות יהיו בונוס הולם יותר?"? מי מאיתנו לא הלך בסוף הביתה, כי הבוס התעקש, עם בונוס של חמש, כלומר עם עוד 1.2 מיליון שקל? אין מה לעשות, זה קורה לעובדים הצנועים ביותר, לא רק ליו"ר כור מבית אי.די.בי. כי באמת, מי מאיתנו לא הרשה לעצמו ללכת הביתה עם סכום עתק שקיבל מקבוצה כלכלית קורסת אחרי הסדר חוב לציבור הרחב? לא נורא חנס, זה יכול לקרות לכל אחד.

אתי אפללו

חנס. קורה, מה לעשות צילום: עמית שעל

אלימות בבלומפילד

אפשר לספר את זה כסיפור מצחיק יותר משהוא עצוב. מצחיק שאוהדים אלימים וחמומי מוח, כדורגלנים שחיים מהתגרות בקהל, שופט שלא למד להפעיל שיקול דעת בסיסי, שוטרים ומאבטחים חסרי אונים, פרשנים מיתממים שמציעים פתרונות אינסטנט לאלימות בכדורגל ואנשי עסקים שכועסים כי זה פוגע להם בכיס - מצחיק שכל הדמויות האלה, שבינן לבין ספורט אמיתי, טהור, ראוי ומרגש אין אפילו קשר מקרי, משפיעות בצורה כל כך משמעותית על מצב רוחם של מאות אלפי אנשים. כשאני רואה את התמונות מהדרבי האחרון, קשה לי שלא לתהות למה בכלל אכפת לי. ובאותה מידה ברור לי שבעוד שבוע, שבועיים גג, יחזור להיות לי אכפת. יש דברים שפשוט אי אפשר להסביר.

דור צח

פיצוץ הדרבי וחוזר חלילה צילום: ראובן שוורץ

הנגידה מזהה בעיה

נגידת בנק ישראל קרנית פלוג סימנה השבוע, בנאומה בכנס קיסריה, את הבעיה הגדולה של המשק הישראלי: שוק העבודה, על השכר הקפוא, המשרות החלקיות וריבוי העובדים הלא מיומנים. זה היה רגע חשוב, אבל כדי שהוא יהיה באמת משמעותי, צריך היה להיות לו המשך. פלוג היתה צריכה לא רק לסמן את הבעיה, אלא גם לסמן את הפתרון, ולהיות נחרצת לגביו. אם הפתרון לדעתה הוא, למשל, להעלות את שכר המינימום, עליה לומר זאת, ולהמליץ גם בכמה יש להעלותו. אם היא נגד, שתאמר זאת. היא אינה יכולה להסתפק באמירה שלפיה "ראוי לבחון אם להעלות את שכר המינימום בעת הזאת". פלוג הרי עומדת בראש הגוף שאמור לבחון זאת. כאחת מהמנהיגים הכלכליים של ישראל (והכלכלנית היחידה מבין המנהיגים הללו) מתפקידה לשרטט מתווה ברור, ולגבות אותו במחקרים, בנתונים ובמספרים. באותה הזדמנות, אגב, כדאי גם שתסביר למה בנק ישראל התנגד להעלאת שכר המינימום לפני ארבע שנים בטענה שהיא תוביל לגל פיטורים - טענה שהמציאות כבר הפריכה.

מיקי פלד

פלוג. והפתרון, גברתי? צילום: נמרוד גליקמן

האפיק כבר לא סולידי

רוב המשקיעים בקרנות הנאמנות מעוניינים בתשואה סבירה על חסכונותיהם וברמת סיכון לא גבוהה. אחד האפיקים החביבים על משקיעים סולידיים כאלה הוא אג"ח ממשלתיות. כל כך חביב, כל כך מקובע, שבחודשיים האחרונים המשקיעים פספסו את העובדה שהאפיק הזה נהיה מסוכן. מצד אחד, אחרי העליות החדות במחירי האג"ח ספק אם הן ימשיכו לעלות משמעותית, מה שמבטיח תשואה נמוכה מאוד - בעוד המשקיעים משלמים דמי ניהול. מצד אחר, הסיכון להפסדים עלה משמעותית, כי מחזיקי האג"ח ייפגעו בכל העלאת ריבית, שהיא תרחיש סביר לנוכח הריבית האפסית כיום. אם הציבור היה מבין את כל זה, הוא היה פודה את האג"ח שבידיו, ומהר. במקום זאת, באוקטובר הוא הזרים לאפיק הזה עוד 1.5 מיליארד שקל. יועצי ההשקעות בבנקים הם אלה שצריכים לעצור את השטף, להסביר ולהזהיר את המשקיעים.

רחלי בינדמן

עדות דרמטית

שולה זקן קברה השבוע סופית את מה שנשאר, ולא נשאר הרבה, מתדמיתו, מעמדו וכבודו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט. הקלטות השיחות בין השניים חושפות את אולמרט כתחמן נכלולי ובעיקר כמורה מצטיין שמאשר את דבריה של זקן: "כל מה שלמדתי למדתי ממנו". כי מעל הכל השיחות חושפות גם את תהליך החניכה של זקן, את הדרך שעשתה המזכירה הזוטרה שהיתה לאשת מפתח מושחתת. כמו גיבורים קלאסיים, יש כאן מאסטר מעודן שגידל תלמידה מוכשרת באופן יוצא מגדר הרגיל, כזאת שהלכה צעד אחד מאחוריו לאורך כל הדרך, עד שהתעלתה עליו והפילה אותו. אם זה לא היה על חשבוננו, זה היה אפוס ספרותי מרתק.

משה גורלי

זקן ואולמרט. איך מגדלים שחיתות צילום: אי פי אי

ההון מנותק

כספי. איפה הפער

רם כספי, עורך הדין שמייצג את השבעים מכולם, התבלבל בין שכר המינימום לשכר החציוני. בסך הכל טעות. אנושי. לא צריך להיטפל לזה. יותר מעניין להתעכב על חלק אחר בדבריו, שחשף על מה כספי חושב כשכולם מדברים על הפערים האדירים בחברה הישראלית: "יש פער אדיר בין 700 אלף איש שנסעו בסוכות לחו"ל לבין שכר המינימום". מבחינת כספי, אם כן, מה שמסכן את החברה הישראלית אינו השסע הבלתי נתפס בין הלקוחות שלו, אלה עם שלל הדירות והבתים והמטוסים הפרטיים והסיגרים, לבין כל השאר, אלא בין מעמד ביניים שמרשה לעצמו להתאוורר ברודוס ארבעה ימים לבין מי שמשתכרים שכר מינימום (שגם הם, אגב, אינם התחתית). זו כבר לא טעות אנושית. זה עיוורון מוחלט.

גולן פרידנפלד

כספי. איפה הפער צילום: אוראל כהן

הצבא מנותק

להתייעל? התייעלנו יותר מכל גוף אחר. פנסיה תקציבית? הכל בזכות ולא בחסד. תקציב מנופח? הצחקתם אותנו, תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם כל כך הרבה ביטחון בכל כך מעט כסף. איומים אזרחיים? שהזקנה במסדרון תגיד תודה שיש לה מסדרון ושהיא בכלל הגיעה לגיל זקנה. קיץ 2011? אה כן, היתה שם איזו דפני ליף אחת. על החתום: תא"ל ראם עמינח, היועץ הכספי לרמטכ"ל, בראיון הפרישה שלו ל"כלכליסט". מה שנשאר מ"צבא העם", כור ההיתוך ששיחק תפקיד משמעותי בבניית החברה הישראלית (לטוב ולרע), מתברר, הוא צבא שמשוכנע שהוא המדינה, שאין בלתו, שכל בעיה שאינה איום ביטחוני ראויה לזלזול. הבעיה אינה בעמינח. הבעיה היא בהנהגה ששכחה כבר מזמן לקדם סדר יום אזרחי, גם אם אינה מונהגת בידי גנרלים לשעבר. הצבא הזה הולך ומתנפח, והצורך במנהיגות אזרחית גובר.

שאול אמסטרדמסקי

עמינח. שיכרון כוח צילום: עמית שעל