חאלד כבוב, שופט כלכלי בבית המשפט המחוזי בתל אביב

המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הידועה כ"בית המשפט הכלכלי", קמה ב־2010 והשופט חאלד כבוב הוא הבולט בקרב שופטיה. מעבר לכך שהוא היחיד מביניהם שעוסק בתיקים הפליליים במחלקה, ולהיותו מועמד לבית המשפט העליון, כבוב מבטא את הקו החדש בפסיקותיו ובעיקר בהרצאותיו שבהן הוא מביע חוסר אמון בשומרי הסף של כספי הפנסיות שלנו - המוסדיים, נאמני האג"ח והדירקטורים החיצוניים. כך הוא מנמק את האקטיביזם השיפוטי שמאמץ את השיח הבג"צי־ציבורי לתוך המשפט הכלכלי, במטרה להבקיע לצדק חלוקתי חדש ולאיזון ראוי יותר ביחסים בין הרוב למיעוט בחברה - גם אם הדבר דורש את הגמשת הפרוצדורה המשפטית.

חאלד כבוב צילום: אוראל כהן

כך למשל קבע כבוב תקדים כשאפשר לעמותה "הצלחה" להגיש תביעה ייצוגית נגד קבוצת דלק, חברת כהן פיתוח ומשפחות כהן ותדמור על קיפוח המיעוט במכירת מניות כהן ותדמור לדלק. זו היתה הפעם הראשונה בישראל שבה תביעה כזו הוגשה בידי ארגון חיצוני ולא על ידי בעל מניות שטוען לפגיעה אישית.

לא רק כבוב אחראי על המהלך החדש. פסק הדין בפרשת מכירת מכתשים־אגן לכימצ'יינה הסינית נתפס כתקדים מרעיש שהחיל את חוסר האמון לא רק על שומרי הסף, אלא על הנהלת החברה עצמה. השופטת דניה קרת מאיר הפקיעה מההנהלה את כוחה לנהל משא ומתן בעסקת בעלי עניין לטובת ועדה ודירקטורים בלתי תלויים. השופטת השתמשה במבחן "ההגינות המלאה", הלקוח מחוק החברות של מדינת דלאוור בארצות הברית, כדי להפוך החלטה שהנהלת החברה קיבלה כדין, אך בית המשפט השתכנע שאינה צודקת.

כך נהגה גם השופטת רות רונן, כשאישרה תביעה נגזרת נגד נוחי דנקנר וחברי דירקטוריון אי.די.בי פיתוח על חלוקת דיבידנד. במועד ההחלטה עמד הדיבידנד ב"מבחן הרווח" לפי החוק. אך במהרה התברר שחדלות הפירעון כבר התדפקה על הדלת: מניות קרדיט סוויס קרסט, החברה עברה להפסד, בעלי השליטה אי.די.בי אחזקות קיבלו צ'ופר והנונשארו עם ההשלכות. השופטת קבעה שהחלטה זו "זועקת מחוסר הגינות, ולכן אין לקבלה".

הרוח הזו אחזה גם בשופטי חדלות הפירעון, שאינם חלק מהמחלקה הכלכלית. התספורות בהסדרי החוב סימנו את תחילת מורת הרוח השיפוטית, וזכורות הנזיפות של השופטת ורדה אלשיך ביצחק תשובה, כשהאיצה בו להכניס את היד עמוק יותר לכיס אם ברצונו לשמר את שליטתו בדלק נדל"ן. ועם זאת, אלשיך נקטה גישה שמרנית לעומת יורשה, השופט איתן אורנשטיין. היא לא העלתה על דעתה להתערב בניהול חברה כל עוד לא הוכח שהיא חדלת פירעון. אורנשטיין רשם את התקדים הזה כקו פרשת מים נוסף במשפט הכלכלי החדש, כשהכניס לניהול אי.די.בי בעלי תפקיד חיצוניים, אייל גבאי וחגי אולמן, עוד לפני שהקריסה התרחשה בפועל.

הכנ"ר פרופ' דוד האן סיכם פרשה זו בתובנה שהשוק והמשפט בישראל התבגרו והשתחררו מהקיבעון האקסיומטי, שלפיו בעלי השליטה חייבים להישאר בכס הקברניט גם אם הרסו את החברה. באלביט ובאי.די.בי כבר נבעטו בעלי השליטה החוצה.

שינוי הגישה והגיבוי של השופטים הכלכליים מעודד גם את הרגולטורים והכנסת להצמיח שיניים, אבל רצוי לסכם בהערת אזהרה: הפרזת יתר בדיכוי בעלי השליטה טומנת בחובה סכנות רבות - מהגדלת תיאבון הסחיטה של בעלי מניות המיעוט, ועד להתייבשות הבורסה והרתעת משקיעים זרים מלהיכנס לארץ המשפטיזציה. גם כשצריך לתת לבעלי ההון בראש כדי לרסן חזירות - לא כדאי לערוף את הראש הזה לגמרי.