כשהפסדתי כסף אמא שמחה: "במקום נזק בגוף הקדוש ברוך הוא רצה שהוא יהיה רק ברכוש"

"במרוקו הוריי חיו בנווה מדבר, עם עצי תמר. הם תמיד אמרו לנו: 'ישנתם על כריות מלאות בשטרות של כסף'. אבא יעקב עסק במסחר, היו לו מרכז חנויות קטן ותחנת דלק, ובארץ היה עובד קו ייצור במפעל לייצור בתים טרומיים עד שהתקדם להיות ראש קו. אמא עליזה עבדה במשק בית וניקיון, וגם שמרה על תינוקות. הפער בין רמת החיים הגבוהה במרוקו הנחשלת לרמת החיים של הוריי בישראל המתקדמת היה מדהים. אף שבארץ אבא איבד מסמכותו הוא העריץ את כל מה שקשור בישראל, ונהג לומר: 'הפירות, הירקות, אפילו המים בישראל הכי טעימים'.

1977. אלי אלעזרא, בן 16, עם אמו עליזה בביתם באשקלון צילום רפרודוקציה: צפריר אביוב

"לאמא, שהתחתנה בגיל 14 ובגיל 18 היתה כבר אם לשלושה, היה חשוב מאוד שנלמד כדי להתקדם בחיים. כילד אני זוכר שנרדמתי עם מילון אבן־שושן כשלמדתי מילים וניבים. בכיתה ו', כשהשתמשתי במילה 'תסיסה' בקרב יהודים, המורה היתה המומה וחשבה שאני מדקלם. את הזיקה המתמטית קיבלתי מאבא, שידע לחשב תרגילים מאוד מסובכים, אחוזים ומכפלות בעל־פה.

"אמא היתה דמות מופת עבורנו. במקרה של נזק או אובדן כספי אדם רגיל היה נעשה עצוב, אבל היא הפכה לשמחה, הפנים שלה הוארו והיא אמרה: 'במקום נזק בגוף הקדוש ברוך הוא רצה שהוא יהיה רק ברכוש'. היא מתה לפני שנה, ולמרות זאת אני יודע מה היא היתה אומרת על כל דבר. למשל, לאחרונה לחצנו יד וסגרנו את עסקת רכישת סונול, שלא התממשה בסופו של דבר, אבל כמו שאמא נהגה תמיד לומר, אמרתי שהכל לטובה.

"כשרכשנו את אפרידר מהמדינה זו היתה סגירת מעגל עבורי, כילד בשכונת שמשון שחלם לקנות בה דירה של חדר וחצי וקנה את אפרידר עצמה. המסקנה שלי מהסיפור היא שצריך להעז, לפעול בשביל הסיכוי שמשהו יקרה.אני עדיין גר באשקלון, למרות הטילים, ולא עושה בכך טובה לאף אחד. המשפחה, החברים והשורשים שלי פה. לא התנתקתי ממי שהייתי, וזה מה ששומר אותי שפוי".