הוועידה הלאומית
קץ ההיסטוריה של הדחיינות
הסכם עם הפלסטינים המתונים על שתי מדינות לשני עמים או עוד ועוד סבבים של טרור ומלחמות. אי אפשר להמשיך בריקוד ההדחקה הידוע בשם "ניהול הסכסוך". דברים של מו"ל כלכליסט בוועידה הכלכלית הלאומית 2014
נצחנו? בנקודות? תיקו מבאס? נמאס מהוויכוח-מסטיק הזה שהטעם שלו אזל. רוצים פשוט לשכוח את הקיץ המחורבן שהיה כאן ולהמשיך הלאה. אכן, צריך לשאול לאן ממשיכים מכאן. כי השאלה אם ניצחנו תוכרע לא לפי מה שהיה כאן בקיץ אלא לפי מה שנעשה מעכשיו. צה"ל – כך אפשר להניח – מתכונן לסיבובים הבאים בדרום ובצפון. אבל מותר לקוות שמדינת ישראל היא יותר מסך כל האיומים עליה.
אנחנו מומחים לדחיינות לאומית. אם הייתה אולימפיאדה לדחיינות, ישראל הייתה זוכה במדליה. זה לא קו אופי חדש שלנו. מאז 1967 האמינו ממשלות ישראל במנטרה ש"הזמן פועל לטובתנו". גולדה מאיר הייתה דחיינית וזה נגמר ביום הכיפורים. יצחק שמיר היה דחיין שהקפיד לנוח בצהרים כדי שלא להיגרר ליוזמה מדינית כלשהי חס וחלילה. אבל בנימין נתניהו מתגלה כדחיין הגדול מכולם. המומחה העולמי למיגור הטרור הפך לאלוף הדחיינות. בנימין הססניהו. ראינו את הססניהו במלוא הדרו במלחמה, אבל עוד לפניה, כל שנות כהונתו הוא התמחה בהדחקה הקרויה "ניהול הסכסוך". עכשיו, אחרי שעמדנו על קצהו של צוק איתן ועשינו צעד קטן קדימה, הוא שוב רק רוצה שקט.
לחבוט בממשלה ולבעוט בה, ככל שזה מענג, זה לא חוכמה גדולה. הממשלה הזו היא המראה שלנו. כולנו חייבים להשתחרר מהדחיינות ולקבל כמה החלטות חשובות, דרמטיות, גורליות. ואני לא מתכוון לשאלות כבדות משקל, שלא נמעיט בחשיבותן, כמו יעד הגירעון, האם להעלות מסים או לקצץ את הוצאות הממשלה, וכיוצא באלה. את השיח הכלכלי-חברתי הזה אסור לדחוק הצידה בשם הביטחון, בדיוק כפי שאסור לזרוק את כל תקציבי סדר היום האזרחי לפח. אבל, ההחלטה הלאומית הגורלית ביותר היא גם ההחלטה הכלכלית-חברתית החשובה ביותר: האם אנחנו רוצים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. לא הפסקת אש, לא הסדרה. הסכם אמיתי. שתי מדינות לשני עמים.
מו"ל כלכליסט יואל אסתרון צילום: נמרוד גליקמן
יש לא מעט ישראלים שלא מאמינים בזה. שר הביטחון בוגי יעלון אומר שזה לא מעשי באופק הנראה לעין. הוא מהלועגים ל"פתרוניזם", ובוודאי ל"עכשויזם". שרים אחרים עושים כמיטב יכולתם למנוע כל סיכוי לפתרון של שתי מדינות. אלה דעות לגיטימיות, ראויות לויכוח ענייני, והכרעה. כבר שנים ארוכות לא ממש החלטנו. היינו עסוקים במחאה, או בקנדי קראש. אולי השתכנענו שאין פרטנר. אולי האמנו שאנחנו יכולים לחיות את חיינו הנינוחים ב"וילה בג'ונגל" כפי שקרא לה אהוד ברק לפני שברח לעשות לביתו. המלחמה הייתה תזכורת כואבת שבעיות מודחקות מרימות ראש דווקא במועדים לא נוחים. אנחנו צריכים להחליט - להמשיך להתכתש עם החמאס ושאר ירקות הטרור או לנסות להגיע לפיוס עם הפלסטינים המתונים. הדרך השלישית - ניהול הסכסוך על אש קטנה - לא באמת עובדת. ראינו בקיץ איך אש קטנה הופכת ללהבה גדולה.
דאעש ושות' מוסיפים את הלהבות שלהם לאזור. הנשיא האמריקאי המאכזב ביותר מזה זמן רב התוודה לפני כמה ימים שאין לארצות הברית אסטרטגיה בעניין דאעש. אמריקה כנראה יכולה להרשות לעצמה את ברק אובמה. האוקיינוס מאפשר לה לחיות בלי אסטרטגיה. לנו אין אוקיינוס שמפריד בין ניו יורק וקונייטרה. אנחנו, להבדיל, חייבים להכריע אם האיומים של דאעש ושות' צריכים לדחות את המשא ומתן עם הפלסטינים המתונים, או דווקא לקדם אותו במהירות. ההיגיון שלי: את החמאס היה צריך להכות קשה כדי לא לתת פרס לטרור וכדי לחזק את הכוחות המתונים בחברה הפלסטינית. את הסכם השלום עם הפלסטינים בראשות מחמוד עבאס חייבים לקדם במהירות כדי לאפשר שיתוף פעולה עם הכוחות המתונים בעולם הערבי.
אולי אני טועה. אם אתם חושבים אחרת זה בסדר, רק תישירו מבט אל האמת ותגידו: לא רוצים שתי מדינות לשני עמים. מעדיפים להילחם שוב ושוב עם החמאס, ובה בעת, להתמודד עם חיזבאללה ודאעש וכל החולרות שעוד יבואו. מוכנים לשעבד את הכלכלה שלנו, לכווץ את סדר היום האזרחי, לקצץ את התקציבים החברתיים, להוריד את רמת החינוך והבריאות, לדחות תשתיות ותחבורה, לוותר על התרבות.
זו האמת המרה – האיומים גדולים עלינו. תקציב המדינה לא מספיק גדול בשביל כולם. אם יש משהו שלמדנו בקיץ אפשר לנסח אותו כך: אנחנו לא יכולים להמשיך ולרקוד את ריקוד הדחיינות הידוע כ"ניהול הסכסוך". אנחנו חייבים להחליט מה אנחנו רוצים.
