הזבל שלי הוא אני
מוסף "כלכליסט" ביקש מכ־20 ישראלים לשמור את האשפה שלהם שבוע ולהצטלם איתה. הם גילו דרך חדשה להתבונן בעצמם, להבין כמה הם שותים, כמה הם באמת מבשלים, כמה הם מבזבזים, ואיפה עובר הגבול שלהם בין תקין ואכיל לפגום ומגעיל. הצצה לחברה שממחזרת מעט, מזבלת הרבה ומדחיקה היטב את השאריות שלה
במשך שבוע לא זרקנו כלום לפח. אלה היו הכללים: לאגור כל דבר, קופסאות, ניירות, שאריות (מסיבות מובנות, את הזבל הרטוב אגרנו רק בשלושת הימים האחרונים), כל דבר. במשך שבעה ימים בכל פעם הושטתי את היד אל הפח, בתנועה אוטומטית, כזו שאנחנו מבצעים עשרות פעמים ביום בלי לחשוב - ואז עצרתי. לא לזרוק. להישאר עם הזבל.
זה ניסיון מעצב, לחיות בקרב הזבל שלך. זבל הרי מוגדר כאותם דברים גרועים שאין בהם עוד שימוש. ועכשיו צריך לנהוג בהם כאילו הם רצויים, לפנות להם מקום ולחיות איתם. זו חוויה חתרנית, שהופכת חול לקודש ומשבשת את מה שנתפס בעינינו כסדר הטבעי של הדברים.
הניסוי עורר הרבה מחשבות: מה זה בעצם זבל? האם באמת צריך לזרוק את כל מה שאנחנו זורקים? כמה שאריות אנחנו צריכים להסיר מאיתנו? ובאיזה רגע משהו טוב לחלוטין, למשל כזה שאכלנו ממש עכשיו, נהפך למגעיל? אבל יותר מהכל, הניסוי הזה הזכיר לנו את מה שרוב הזמן אנחנו מבקשים להדחיק: שהזבל לא הולך לשום מקום. הוא לא נעלם בתהום הנשייה ברגע שאנחנו סוגרים את מכסה הפח, אלא ממשיך לחיות לצדנו ולהשפיע על חיינו.
ויש לו נוכחות רצינית: כל ישראלי מייצר 1.8 ק"ג אשפה ביום. 657 ק"ג בכל שנה, לכל אחד. בסך הכל כ־4.8 מיליון טונות פסולת עירונית ומסחרית, והכמות גדלה מדי שנה בכ־2%. זה הרבה, אפילו הרבה מאוד, בצמרת הזבלנים ממדינות ה־OECD, לצד מדינות כמו ארה"ב, ספרד ונורבגיה. לשם השוואה, סיני ממוצע מייצר רק כ־100 ק"ג זבל בשנה, צ'כי כ־300 ק"ג, אמריקאי כ־800 ק"ג ונורבגי כמעט 900 ק"ג.
אבל אי אפשר להסתכל רק על כמות הזבל. צריך להבין מה קורה איתו בהמשך. בארץ רוב ה־657 ק"ג מועברים יחד להטמנה. רק 20% מהפסולת מגיעה למיחזור, נתון נמוך מאוד; באירופה, למשל, 40% מהפסולת ממוחזרת, ועוד 20% הופכים לחשמל, כלומר רק 40% מוטמנים. הנורבגים אולי מייצרים הרבה יותר זבל, אבל מטמינים הרבה פחות.
בארץ, המשרד לאיכות הסביבה אופטימי, ומכוון ל־50% מיחזור בתוך פחות משש שנים, עד 2020, בהשקעה של כמיליארד שקל. האמצעים בדרך מגוונים: חקיקה לעידוד מיחזור; סיוע לרשויות המקומיות בהפרדת פסולת במקור; הקמה ושדרוג של מתקנים; והשקעה בחינוך סביבתי. לפי המשרד, יש היום בישראל 346 אלף משקי בית שמפרידים זבל רטוב וזבל יבש, ואליהם מקווים במשרד להוסיף עוד כמיליון תושבים עד 2017.
64 רשויות מקומיות (מיותר מ־250) כבר מפרידות פסולת יבשה מרטובה, 54 קיבלו סיוע במימון. אחד האמצעים המרכזיים לעידוד הרשויות הוא היטל ההטמנה: על הטמנה של כל טונה אשפה העירייה משלמת כ־100 שקל, והסכום עולה מדי שנה. הכסף נצבר בקרן לשמירת הניקיון, שמממנת את כל היוזמות לשיפור הטיפול באשפה.
אלא שכל הסיפור לא ממש עובד, טוען היועץ הסביבתי הוותיק דניאל מורגנשטרן: "בחלק מהרשויות אין מספיק מתקני מיחזור ומתקני קצה כי לא עודדו את זה, וגם אם הפרידו את החומר האורגני לעתים מערבבים אותו חזרה. בינתיים הכסף של היטל ההטמנה הולך לקרן הניקיון, שצברה מיליארדי שקלים. הקרן רק אוספת כסף, מדי פעם היא מחלקת חלק קטן ממנו לרשויות, אבל הרוב נשאר שם. בעיקרון הכסף נותן להם כוח, ועושה את השר, המנכ"ל והפקידים מבסוטים".
לטענת מורגנשטרן, אבי חוק הפיקדון שחוקר את נושא הטיפול באשפה כבר 37 שנה, "ההיטל היה צריך להיות מוטל על יצרן האשפה, ממשק בית עד מפעל תעשייתי או מוסד. כך יצרן האשפה היה עושה חשבון ואומר לעצמו 'אני אתחיל להפריד ולמחזר כדי שלא אצטרך לשלם', כמו עם חשבונות החשמל והמים שנקבעים לפי הצריכה".
עוד מס על התושבים?
"אפשר להוריד חלק מהארנונה, את החלק הלא מבוטל שהולך לטיפול באשפה. וכאמור המשרד להגנת הסביבה כבר צבר מיליארדים. אז שיפסיקו לבזבז כספי מדינה. באירופה כבר 30-20 שנה רמת החיים עולה וכמויות האשפה יורדות. במוקדם או במאוחר מה שאני מציע יגיע לכאן. חבל שעד אז אנחנו נכלה את כל המשאבים שלנו".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "אמירותיו של מורגנשטרן תלושות מהמציאות. הקרן העניקה בשלוש השנים האחרונות התחייבויות ביותר מממיליארד שקל לרשויות המקומיות ולמתקני מיון וטיפול בפסולת. תשלום כספי התמיכה לרשויות מותנה בהפרדה וטיפול נפרד בפסולת, ומקרים ספורים בלבד של עירוב פסולת הובילו לפעולות נגד האחראים, כך שעירוב הפסולת לא חזר על עצמו".
בעצם אני עושה אאוטסורסינג לאשפה
טלי שמיר (36), עיתונאית, תל אביב
"אוהבת לבשל לאחרים - זה המקור לבקבוקי היין" צילום: עמית שעל אין לי הרבה זבל, אבל זו לא חוכמה. אני עושה אאוטסורסינג לאשפה כי אני אוכלת בעיקר בחוץ. אם הייתי אוספת את השאריות והאריזות מכל בתי הקפה והמסעדות והברים שישבתי בהם השבוע, הכמות היתה גדולה בהרבה. כשאני אוכלת בבית אני ניזונה בעיקר מאוכל מוכן, אבל אני אוהבת לבשל לאחרים, אז מדי פעם אני מזמינה אורחים. זה המקור לכל בקבוקי היין. חזרתי לאחרונה לארץ אחרי כמה שנים שבהן חייתי בניו יורק, ועוד לא הצלחתי להבין איך עובד פה כל עניין המיחזור. הפחים לא עקביים, אין הסברים, והרבה זבל פשוט מונח על המדרכות. בניו יורק זה מסודר ומוסדר מאוד, יש חוק, וכולם ממחזרים באדיקות. מפרידים נייר ופלסטיק, ואין צורך לנקות או לשטח את הקרטונים. מורידים הכל למרתף, שם יש איזה מקסיקני שמסדר ומטפל בהכל.
לפני רגע זה אוכל, עכשיו זה מגעיל
נרי ג'ונסון (30), עיתונאית, ודוד איצקוביץ' (30), תכשיטן, גבעתיים
"אין יותר מדי קופסאות אוכל מוכן, אבל היתה יותר מדי בירה" צילום: עמית שעל "יצא פחות זבל משחשבנו. אנחנו מבשלים בבית הרבה, כך שאין לנו הרבה קופסאות אוכל מוכן. מה שכן - היתה יותר מדי בירה. אנחנו ממחזרים אבל זו בעיה בארץ. חיינו עכשיו ב־LA. שם יש מתחת לבית מתקנים נפרדים לנייר, זכוכית ופלסטיק. כאן יש לנו מתקן לפלסטיק ליד הבית, את הזכוכית אנחנו לוקחים לחנות אלכוהול קרובה, אבל עם הנייר זו פרוצדורה, לא ברור לאן צריך להביא אותו, ולפעמים אני לוקחת אותו לעבודה, שם יש מתקן מיחזור. אנחנו צורכים הרבה פירות וירקות, אבל את הזבל הרטוב שמרנו רק יומיים. עדיין הצילום היה קצת מגעיל. זה מצחיק שפתאום אתה נגעל מהזבל שאתה בעצמך מייצר. אני מניחה שמעכשיו נקדיש לזה יותר מחשבה, זה יהיה יותר במודעות. כי לרוב זבל זה משהו שאנחנו מחביאים בפח ולא חושבים על מה קורה לו אחר כך".
הופתענו לגלות המון פלסטיק
אלון גרינברגר (39), מאמן אישי ובעל עסק לאבזור וריהוט לבתי מלון, עדי גרינברגר (38), אחות בטיפת חלב, יהלי (10), איתמר (3.5) ואביגיל (שנה וחצי). לא בתמונה: עומרי (11.5). חיים בכפר סבא
"הפיצה זה רק במקרה - אנחנו מזמינים לעתים נדירות" צילום: עמית שעל
"החבר'ה נרתמו לעניין, אפילו איתמר זכר שצריך לאסוף את האריזות. היו לנו שלוש שקיות ענקיות ששמרנו במרפסת. יצא שיש בזבל שלנו המון פלסטיק: שקיות, קופסאות אוכל, מכלים של חומרי ניקוי, כל מיני צעצועים שבורים שיהלי החליטה לזרוק השבוע. גם הפיצה זה במקרה השבוע, כי אנחנו מזמינים רק לעתים נדירות. את הזבל הרטוב היה בלתי אפשרי לשמור, אנחנו מייצרים לפחות שקית אחת נוספת של זבל רטוב ביום - יש הרבה חיתולים, אנחנו מכינים הרבה אוכל, במיוחד בחופש כשכולם בבית - אבל היה בלתי אפשרי לשמור את זה בקיץ. בכפר סבא יש אפשרות למחזר. בחדר הפחים של הבניין יש פח לנייר ופח אורגני ולכל דירה חילקו פחים קטנים לפסולת האורגנית, ושמים אותם על השיש. בכל רחוב יש לפחות מתקן אחד של איסוף פלסטיק ובכל שכונה יש מכלים לפח ולזכוכית. השקיעו המון בשילוט וגם בחינוך, עושים לילדים הרבה תחרויות בנושא. יהלי ואני ניהלנו דיון על מיחזור והיא ידעה כמה זמן לוקח לשקית ניילון או לחיתול להתכלות".
איך מגיעים לשקית אשפה אחת בלבד
בני שלביץ' (26, במרכז), אקולוג עירוני, תמי צרי (46), אקולוגית עירונית, עוז אזוט (29, למטה), מטפל בשיטת NLP ודמיון מודרך ושף, יובל קאופמן (22), חייל, חברי הקומונה האקולוגית עץבעיר בתל אביב
"נתקענו עם תבניות עוגה. זה לא משהו ייצוגי" צילום: עמית שעל
"מספר האנשים שחיים בדירה משתנה כל הזמן, זה נע בין חמישה לשמונה. אנחנו גם מארחים הרבה אנשים בכל מיני פורמטים. הפתיע אותנו שנתקענו עם תבניות עוגה, כי זה לא ייצוגי - מישהו הביא לנו אותן. היו אנשים שחשבו שמכיוון שהן לא שלנו הן לא צריכות להופיע בצילום, אבל בסוף החלטנו לקחת עליהן אחריות. כל הזבל היבש שלנו תפס שקית אשפה קטנה אחת, ובניגוד לרוב האנשים, אין לנו בעיה לשמור זבל בבית גם חודש - אין לנו הרבה ממנו והוא לא מסריח.
כל מה שעלול להסריח הולך לקומפוסט. אנחנו מייצרים בערך 120 ליטר זבל אורגני בשבוע, כי אוכלים פה הרבה פירות וירקות, אבל מה שהולך לקומפוסט הוא בכלל לא זבל עבורנו. זבל זה משהו שיוצא מהמחזור, והזבל האורגני נשאר בערימה ליד הבית ואחרי שלושה חודשים הופך לדשן לעציצים - כך שזה מעולם לא עוזב את הבית. אנחנו משתדלים לחשוב על משאבים בצורה מעגלית, של שימוש מחדש והתחדשות כמו בטבע. אנחנו משתדלים לקנות עם מינימום אריזה. דברים על המשקל, כמו אורז וכוסמת, נקנה בשקים גדולים או נשתמש בשקיות רב־פעמיות. ירקות אנחנו קונים בארגזים. דברים שהם לא אוכל אנחנו קונים מעט, רק אחרי מחשבה, ומשתדלים לקנות יד שנייה".
בארץ קשה לייצר פחות זבל
שאול אמסטרדמסקי (34), עיתונאי, עם אלון (4.5) ואורן (שנה), מסילת ציון
"אפשר ללמוד מהזבל שחיי משעממים ושאני צרכן כפייתי של עיתונים" צילום: עמית שעל
"מה אפשר ללמוד עליי מהזבל שלי? שחיי משעממים ושאני צרכן כפייתי של עיתונים. את כל הבקבוקים והאריזות שמרנו במערום ענק ליד המקרר, ובכל יום אורן פיזר אותם בכל הבית. זבל רטוב כמו קופסאות קוטג' וחיתולים עם פיפי שמרתי בשקית בחוץ, הכלבים של השכונה התחרעו עליה והייתי צריך לאסוף הכל. חשבתי שבשבוע נאסוף יותר זבל, אבל האמת היא שאני מפריד את האשפה הרטובה מהיבשה. נשבר לי לייצר כל כך הרבה זבל, אז אשתי הציעה שנעשה קומפוסט בחצר, וזה באמת הפחית משמעותית את הכמות. הייתי שמח לייצר עוד פחות אשפה, אבל בארץ זה לא כל כך אפשרי. אני הרי לא יכול לקנות את הקורנפלקס בלי הקרטון".
כאילו חיים על פופ אייס ונייר סופג
דרור כהנר (26, מימין), סטודנטית למשפטים, טל שטרן (25), סטודנט לפסיכולוגיה וסוציולוגיה, שריי גרובר (25), סטודנטית לתקשורת וחינוך, שותפים לדירה, ירושלים
"מכל המרקרים והדפים אפשר להבין שאנחנו סטודנטים" צילום: עמית שעל
"אם מישהו היה מחטט בזבל שלנו הוא בטח היה מבין שאנחנו סטודנטים, בגלל המרקרים והדפים. אורז מלא ופסטה מקמח מלא הולכים ממש חזק בבית, אבל משום מה אין לזה נוכחות בזבל. הופתענו לגלות כמה פופ אייס אכלנו, וגם התברר שאנחנו משתמשים בהמון בנייר סופג. אפשר ללמוד מזה שאנחנו אוהבים לבשל ואוהבים לארח. בגלל זה גם שישה בקבוקי יין, היו אורחים. בעקבות הפרויקט החלטנו לצמצם את כמויות הנייר הסופג ולהשתמש יותר במגבות. אנחנו ממחזרים נייר, קרטונים ובקבוקים. היתה לנו תקופה של קומפוסט, אבל הפסקנו כי זה היה בשיתוף השכן והוא כבר לא מעוניין".
כמה אוכל זורקים? 4,200 שקל בשנה לפח
ישראל ממוקמת במקום השני בבזבוז מזון בקרב מדינות ה־OECD. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה מ־2013, משפחה ישראלית ממוצעת זורקת לפח בכל שנה מזון בשווי של כ־4,200 שקל. "הנתון מדהים במיוחד כשרואים שישראל היא גם במקום השני בעוני ופערים. אנחנו זורקים כסף שאין לנו", אומר רוני דניאל. "משפחה ישראלית ממוצעת משליכה יותר מטונה פסולת מזון לשנה. זה בערך 23 אלף ק"ג מזון שנזרק במהלך חייו של ישראלי, אם הוא חי עד גיל 80 - כמו משקל של כלי טיס קטן. אנחנו חיים בדיסוננס: מצד אחד תרבות שפע, תרבות ה'לפתוח שולחן', מצד שני אשמה על זה שאחר כך זורקים הרבה אוכל".
דניאל הוא מייסד משותף ומנהל תחום חדשנות בשלוחה הישראלית של הארגון הבינלאומי The Natural Step, שעוסק בחיבור בין קיימות לחדשנות ומייעץ בין השאר לחברות ענק כמו נייקי ואיקאה.
בימים אלו דניאל ועמיתיו משתפים פעולה עם חברה בולטת בתחום המזון בארץ, שהוא מבקש לא לחשוף, כדי להבין את המנגנון של זריקת אוכל. "רצינו להבין מהם סוגי המזון השונים שמבזבזים ולמה. ברגע שמבינים את הסיבות, אפשר להציע פתרונות יצירתיים. באנגליה למשל היה תהליך כזה בין 2007 ל־2013 והצליחו להפחית ב־21% את בזבוז המזון בקרב צרכני הקצה".
כחלק מהעבודה ביקש דניאל משבע משפחות מרחבי הארץ לתעד את המזון שהן זורקות לפח, ואז ראיין אותן בנושא. "יש הסברים שונים לשאלה למה אנשים זורקים ומתי", הוא אומר על המסקנות, "בגדול הצרכן הישראלי שקול מאוד כשהוא קונה - כל רשתות המזון מדווחות על ירידה בהכנסות בשנתיים האחרונות - אבל קור הרוח הזה נעלם אחרי שהמזון נקנה. הצרכן לא חושב על זה הרבה, אבל ברגע שאנשים מתעמתים עם העניין הם חשים אשמה, כי יש הרבה עוני בישראל ובגלל המטען התרבותי של השואה". כרגע שוקדים בארגון על גיבוש פתרונות לבעיה, אבל דניאל מבטיח שהם לא יתמקדו בגרימת אשמה. "זה ייעשה בלי להטיף לצרכן, אלא בדרך חיובית. זה נושא שאפשר להתמודד איתו ולחסוך המון לצרכן תוך כדי הפחתת הנזק הסביבתי".
