חולמים להציל את העולם?
להסתובב בין כפרים נגועי אבולה, לאסוף גוויות מִדבקות, לראות אנשים מפרכסים בשלוליות, לשרוף, לקבור, להתמודד עם מקומיים שחושדים שבאת לכשף אותם ולראות את שותפיך נדבקים בעצמם. להציל את העולם זה לא חלום, זה גיהינום. אייל רייניך עם עדות מבפנים
בימים האחרונים ארגוני הסיוע שמנסים להשתלט על האבולה בגינאה נענו לבקשת המקומיים, והם מחזירים מהמרפאות את גופות המתים למשפחות כדי שיוכלו להיפרד מהם. הגינאים נוהגים לשטוף את הגופות, להשרות אותן במים ואז להתפלש בהן כדי לזכות בברכה. אלא שקיום מנהג כזה היום שקול לגזר דין מוות. "יש לנו פרוטוקול קבורה שלם. צריך לקבור 6 מטרים מתחת לאדמה, בשק כפול, כדי שהגופה לא תבוא במגע עם מי תהום, וצריך לחטא אותה ולהוסיף בקטריות שיוכלו לחסל את הגופה כמה שיותר מהר", אומר אייל רייניך, ואז נעצר רגע לנוכח הגרפיות של המילים: "אני מצטער שאני מדבר ככה. העניין הוא שהם לא מקבלים את קברי האחים ורוצים שהגופות יחזרו למשפחה, וזה עלול להגביר את ההידבקות.
"אנחנו מנסים להביא את המשפחות אלינו, יש לנו מדף עם המון פרחים מפלסטיק לטקס, וכשהם מגיעים אנחנו פותחים את השק עד החזה, נותנים להם להסתכל, להגיד שלום ואולי לגעת עם כפפות. ואז אנחנו מביאים את הגופה אליהם עם אמבולנס, ומשתדלים שמישהו מאיתנו יהיה נוכח בלוויה, כדי לוודא שהשק הכפול יורד כשהוא סגור ולא נפתח יותר. לצערי זה לא קורה כל הזמן. הם אומרים שיש להם רק שלושה־ארבעה אנשים שעוסקים בשטיפה של הגופה ובטיפול בה, אבל גם אם רק אדם אחד היה עושה זאת זה לא מנחם. אני חושב שלפחות ההתפלשות במים הפסיקה".
במרץ הודיע ארגון הבריאות העולמי על התפרצות אבולה בגינאה, מדינה קטנה במערב אפריקה. בתוך שבועות גלשה המגיפה גם לליבריה ולסיירה לאונה השכנות, עד שבראשית אוגוסט הכריז הארגון על מצב חירום שמאיים על בריאות הציבור הבינלאומית. לפי הנתונים הרשמיים שפורסמו ביום שלישי, עד השבוע התגלו 2,240 מקרים של אבולה, רק 1,383 מהם ודאיים, וכ־1,229 איש מתו מהמחלה; ייתכן שהמספרים גבוהים יותר.
לקראת קבורה בסיירה לאונה. "המחלה מתעתעת בנו, בכל פעם שיש התייצבות או ירידה במספר המקרים, זה חוזר" צילום: איי אף פי בעקבות התלקחות המגיפה הגיעו לגינאה ולשכנותיה משלחות חירום של ארגוני סיוע הומינטריים מרחבי העולם. אחד הפעילים הוא רייניך (40), שליח הארגון הבינלאומי "רופאים ללא גבולות". כבר שלושה חודשים שהוא נמצא בגינאה, מסכן את חייו בהידבקות במחלה אכזרית וחשוכת מרפא כדי לעזור למקומיים שלעתים כלל אינם מעוניינים בעזרתו. הראיון איתו ל"מוסף כלכליסט" נעשה בהמשכים, ברצף שיחות יומיומיות בסקייפ, טלפון, וואטסאפ ואימייל. רוב הזמן הוא שהה בעיירה גקדו (Gueckedou) בצפון גינאה, עם עוד כ־20 שליחים מכל העולם. עם צוותים מקומיים הם נאבקים במגיפה בגשם עז, בוץ, מחסור בציוד, תושבים אחוזי פחד שמסרבים לעזור ואפילו מקרי אלימות נגד צוותי הסיוע.
רייניך בשטח. הגיע לסיוע מלימודי מינהל עסקים אתה לא פוחד להידבק?
"אני לא גיבור גדול, וקיים אחוז בודד של חשש במוח, אבל עקרונית לא. אנחנו מגנים על עצמנו בצורה די פרנואידית ודי הרמטית", הוא משיב בקצרה, אולי כדי לא להתעכב על הפחד הזה, ואז מדגים כמה יומיומי האיום: "שלשום נכנסתי לסככה מתחת לבית שבו אני מתגורר, לאכול את ארוחת הצהריים שלי. ישבתי בספסל מרוחק - אנחנו לא יושבים יותר זה ליד זה, גם במסעדות (כדי לא להידבק) - ופתאום מגיע מישהו, כולו מזיע, חיוור, אני חושב שהוא גם הזיל ריר, ונכנס לקנות אוכל מהאשה שבישלה שם עם התינוק שלה. אחרי שהוא שילם לה עם שטרות לחים מהכיס שלו, הוא עשה כמה צעדים ונפל על האדמה, לתוך שלולית, והתחיל לפרכס. כשהמים מהשלולית השפריצו כולם טסו משם. האשה היתה בהיסטריה. אמרתי לה: 'קודם כל אל תיגעי בתינוק, ושימי את הכסף על השולחן. אני הולך להביא ספריי של כלור לחטא אותם'. המסכנה שמה את כל הפדיון היומי בשלולית וברחה. ואף אחד לא ניגש לעזור לאיש החולה, אף שאולי יש לו אפילפסיה או מלריה ולא בטוח שזו
אבולה".
כמה ימים אחר כך הוא נשמע סדוק. שלושה מקומיים שעבדו איתו, שני סטאז'רים לסיעוד ואח, נדבקו, ויש חשד שכך קרה גם לעוד שלושה שליחים אירופים. מחכים לתוצאות הבדיקות שלהם, הוא אומר. "הם עשו הרבה בשביל הרבה חולים, עבדו כמו חמורים ובסוף נדבקו. כל כך חבל לי עליהם. האמת היא שאני עייף, ואני מתוסכל שהאנשים שלנו נדבקו".
כשצוותי הסיוע נתפסים כשליחיו של המוות
רייניך עובד בארגונים הומניטריים כבר 13 שנה. זה התחיל כשלמד מינהל עסקים בשוויץ, במגמת ניהול בתי מלון, והצלב האדום הגיע לאוניברסיטה לגייס אנשים. הוא הצטרף לארגון ואחר כך גם לגופים נוספים בתחום, כגון רופאים ללא גבולות, ובכל פעם נשלח מטעמם להתמודד עם משבר אחר, במקומות הקשים והעצובים ביותר: הוא כבר היה שנה בהאיטי אחרי רעידת האדמה שהרגה מאות אלפים, בגינאה, ניגריה, קונגו, קמבודיה, ליבריה, טנזניה, ארמניה ונגורנו־קראבך (מובלעת עצמאית בתוך אזרבייג'ן). ברוב המקרים, כמו עכשיו בגינאה, זוהי עבודה בשכר, אך לעתים רייניך יוצא גם בהתנדבות לעבודות סיוע באזורים שונים בעולם, ועומד שם מול מוות, מחלות, אלימות ועוני, עוד ועוד מראות בלתי נסבלים פעם אחר פעם. זו הפעם הרביעית שלו במדינה עם אבולה, וזו ההתפרצות החמורה ביותר שראה.
נורא קשה לשאת בלב את הכאב של כל האנשים האלה.
"אני חושב שאת צודקת, אבל כרגע אני לא מרגיש את זה. יכול להיות שאני מדחיק. מצד שני, יש המון רגעים מאוד יפים שהם מעבר להכרת תודה, שאתה רואה שעשית טוב בחיים של בן אדם, וחברויות שנשארות כחוויות יפות ואנושיות. יש לי צמרמורת כשאני מדבר על זה. מנגנוני ההדחקה, שהם בעצם מנגנוני הגנה, יכולים להביא לאטימות או לאדישות. אסור לפתח אדישות ולתת למקרים הקשים לעבור לידך, אבל אתה כן צריך לנפות את האופורטוניסטים, הרמאים ואת כל הכאב כדי להיות פונקציונלי ומתפקד ולהתמקד בעיקר. אחרת לא אוכל לעזור, וסומכים עליי".
מה אתם עושים שם בפועל?
"אנחנו עובדים בשלושה צוותים: אחד מטפל באנשים החיים והמתים, השני לוקח את בדיקות הדם, מעביר ללבורנטים ומסביר לאנשים איך להיזהר, השלישי מחטא ושורף. כרגע, עד שלא יתחיל הטיפול בתרופות, אין כל כך טעם ברופאים כי אין הרבה מה לעשות מלבד לחזק את החולים או להקל על ייסורי הגוססים".
צוות סיוע ותושבת ליבריה מנסים לעזור לבעלה החולה, השבוע במונרוביה. המקומיים חוששים מאנשי הסיוע הזרים, שנראים כמו חייזרים, מכוסים מכף רגל עד ראש צילום: אימג'בנק, Gettyimages יש להם סיכוי להחלים?
"זה One way ticket, למעט אחוזים מעטים שמחלימים. רוב האנשים מגיעים למרפאות שלנו מאוחר מאוד, עם מערכת חיסון חלשה, הם עייפים מתלאות הדרך, לא אכלו כמו שצריך, ולכי תדעי אם יש מחלות נלוות. לצערי זה וירוס כל כך אלים ששיעורי ההחלמה נמוכים, גם לאדם מאוד בריא. אני לא רוצה לייפות את זה".
רייניך אינו רופא, אך הוא יודע להחדיר עירויים, דובר צרפתית (השפה הרשמית במדינה) ומסייע בהסברה. בשבועות האחרונים הוא עבד בעיקר בצוות שמחטא ושורף - אנשי הצוות תשאלו אנשים שהגיעו לקליניקות של הארגון, למדו מהם אילו כפרים עלולים להיות נגועים במגיפה ואז נסעו אליהם. בכפרים האלה הם הדריכו את התושבים הנותרים, חיטאו מה שאפשר בכלור ("הסבון הכי טוב. שום דבר לא יכול לשרוד כלור") - בגדים, צמחים, חפצים אישיים, כלי בית ואת מעט הרהיטים שיש לאחדים - או שרפו מה שצריך, אם היה מספיק בנזין ולא ירד גשם שוטף (בימים האחרונים השריפות הופסקו, לבקשת התושבים). בכפרים מרוחקים הצוות לן בשטח באוהלים, במקום מוגן מחיות, חרקים ואבולה. אלה אזורים שבהם כל דבר קטן הוא אתגר. אפילו העט לא כותב מרוב לחות.
אלא שהאתגר המורכב ביותר התברר לעתים כתושבי הכפרים. "בהתחלה היתה אלימות. לא רצו שנגיע כי פחדו שאנחנו נדביק אותם, והיו כל מיני אמונות תפלות, שאנחנו עושים מאגיה שחורה ורוצים להשתלט עליהם מחדש למטרות מחקר. עכשיו אנחנו לא רואים יותר את הקהילות שהיו אלימות, ואני חרד לגורלן", אומר רייניך. ייתכן שקהילות שלמות מתו, וייתכן שברחו. רבים בורחים. "קהילות שלמות בורחות. מישהו מקדים אותנו, מגיע לכפר ואומר להם לברוח, במקום שיישארו וישמעו את ההסברים שלנו. זה לא קל".
אפשר להבין את החששות: התושבים פוגשים את האדם הלבן כמו חייזר, עטוי מכף רגל עד ראש בבגדים לבנים וצהובים, מכוסה שיער ופנים, במגפיים וכפפות. אין בו דבר אנושי, פרט לעיניים שמתגלות מבעד למשקפות שחורות. "הם מגיעים להיבדק רק כשהתסמינים שלהם כבר מאוד מִדבקים, ולכי תדעי עם מי הם באו במגע. גם כשאנחנו מצליחים להגיע אליהם ולקחת בדיקת דם ממי שמוגדרים בסיכון, זה מכניס אותם להיסטריה. לוקח ארבע שעות לקבל תשובות, ובזמן הזה רוב האנשים בורחים. כשמגיעות התשובות מתברר שיותר מ־70% מהטסטים חיוביים. אני מבין אותם - לבוא להתאשפז זה מבחינתם ללכת ביודעין לקבר. בדרך כלל לא יוצאים מהקליניקה בחיים, ומי שכן עדיין נחשד (כחולה) ויכול להירצח בכפר או להיות נידון לבידוד חברתי וכלכלי למשך זמן".
ההימור המסוכן של השימוש בתרופה הניסיונית
התקשורת עם גינאה לא פשוטה. לא בכל מקום יש אינטרנט, השיחות מתנתקות, גשם עז באוהל של רייניך הקשה עלינו לשמוע. ובכל זאת הצלחנו לתפור שיחות יומיומיות. בהתחלה רייניך נשמע מוטרד רק במידה: "כבר כמה עשורים שיש אבולה באפריקה. ההתפרצות הנוכחית לא תחת שליטה אבל אני לא חושב שזה מה שעומד לחסל את האנושות. זו עוד התפרצות אחת מיני רבות, ולא האחרונה. יעבור זמן ולבסוף היא תישכח. השאלה היא כמה זמן וכמה מתים יהיו עד אז".
בימים האחרונים המציאות שחקה אותו. "כשרוצים לנסוע לכפרים מרוחקים להביא משם חולים, או שהנהג מפחד להגיע, או שאין דלק, או שהדרך קשה מדי, או שבתי הארחה מפחדים להלין אותנו, להחנות את המכוניות שלנו או לשכן את מעט החבר'ה שהחלימו", הוא כתב לי השבוע. "לפעמים דוחסים באמבולנס אחד ארבעה אנשים. אנחנו עייפים מאוד, וטוב שהגיעה תגבורת". כעת רייניך עוסק בתפעול השליחים הנוספים שמגיעים - להזמין להם טיסות, לסדר להם מקומות לינה, לתדרך אותם "ולקוות שהם לא יתחרטו".
עמיתה של רייניך מארגון רופאים ללא גבולות במרפאה בגקדו צילום: איי אף פי בתוך זמר קצר שניים אכן התחרטו, אבל העיסוק בקליטת התגבורת שיפר את מצב רוחו של רייניך. כעת הוא מתוסכל בעיקר מאופי התקדמות המגיפה. "מה שמתסכל הוא החמקנות שלה. בכל פעם שחושבים שזהו, זה המקרה האחרון, או כשיש התייצבות או ירידה במספר המקרים, זה חוזר. אני עכשיו בעיר הבירה (קונאקרי), המקום הכי מלוכלך ולא בטוח מבחינת המגע בין האנשים, ויש פה רק ארבעה מקרים, כלום. אבל במקביל פותחים מרכזי טיפול חדשים באזורים נידחים, אפילו ליד הגבול עם מאלי. אם זה לא בגינאה זה עובר לסיירה לאונה ואם זה לא שם אז בליבריה או שחוזר לשתיהן, ואין שום גורם מוסמך שיכול לתת לנו מספרים מדויקים של כמה נדבקו, כמה חשודים, כמה מתו. כאילו שהמחלה מתעתעת בנו. והתזוזה הזאת בין חירום לשגרה מתישה. אני מקווה מאוד שלא תהיה עוד התפרצות", הוא אומר ואז מתקן את עצמו: "התפרצויות חדשות יהיו, אבל שנוכל להכיל את זה ושלא נופתע בכל פעם במקום אחר". כעבור כמה דקות הוא מעדכן: "כרגע קיבלתי דיווח על עוד שני כפרים בליבריה ושלושה כאן, בגינאה, עם כמה עשרות חולים. הנגיף לא לוקח לעצמו שום הפסקה, גם לא בסופי שבוע", הוא צוחק.
תקוות רבות נתלות כעת ב־ZMapp, תרופה ניסיונית לאבולה שעוד לא נבדקה כלל על בני אדם (היא ניתנה עד כה רק באופן פרטי, לשני רופאים אמריקאים שנדבקו בליבריה). כרגע לא ברור מתי ואם התרופה תאושר לשימוש על בני אדם, ואם החברה שפיתחה אותו, Mapp, תהיה מסוגלת לייצר אותה בכמויות גדולות. "העובדה שיש תרופה כזאת כבר נותנת תקווה, אבל יש כמה מגבלות", אומר רייניך. "לוגיסטית, אנחנו תקועים באמצע הבוץ. להגיע לפה מעיר הבירה עם תרופה בקירור? מטוסים בקושי יכולים לנחות כאן כי לא רואים את המסלול הבוצי עם כל העננים, ועם ג'יפים ומשאיות זו תהיה בעיה. וישנו השיקול האתי. מה יקרה אם ננסה את החיסון או התרופה שאנחנו לא מכירים על חיה, אדם או חייזר, ופתאום הם יעברו מוטציה ויהיו יותר אלימים ועמידים ולא נוכל לטפל באבולה? זו תהיה באמת קטסטרופה. לא שעכשיו זה לא", הוא פתאום צוחק, "אבל אי אפשר לדעת מה גרוע יותר".
מגיפת האבולה. פינוי גופה בליבריה צילום: אי פי איי כשאני שואלת מה יכול לעזור להם שם, מה יכול לעזור לו באופן אישי, מה כדאי לשלוח, רייניך מבקש רק דבר אחד: "צריך מתנדבים - לא הרפתקנים, אלא אנשים שיודעים קצת על המחלה ולהתגונן מפניה, ולא פוחדים להגיע לכאן, כי אנשים פה נשחקים. כרגע אנחנו צריכים בעיקר אחיות, לבורנטים וכוח אדם אדמיניסטרטיבי ולוגיסטי. בטח כשיתחילו הטיפולים בתרופה תהיה קריאה לרופאים. וצריך תרומות, בכסף ובציוד, דרך הארגונים".
השליחות של רייניך תסתיים לכל המאוחר בסוף ספטמבר, ולפני שובו לישראל הוא יצטרך לשהות בבידוד כדי לוודא שלא נדבק. "בשבועיים וחצי האחרונים פה אנחנו נכנסים לשטח סטרילי בבית הארחה. יש אזור מסוים שאנחנו יכולים להסתובב בו, מכוסה ניילונים וממוזג, אוכלים בכלים חד־פעמיים, בלי קשר עם העולם מעבר לטלפונים או אינטרנט אלחוטי. אחרי שבועיים וחצי אנחנו עוברים כאן את הבדיקה, נוסעים ישר לנמל התעופה וטסים לאירופה במטוס שהארגון שלנו חכר, מין אמבולנס מעופף. עכשיו הטייסים פוחדים להגיע, אז אולי הוא לא ייצא בזמן. באירופה עושים עוד בדיקה, ואם הכל בסדר אחרי עוד חצי שבוע אנחנו חוזרים לארצות המוצא שלנו. אסור לנו לחשוב רק על עצמנו, צריך לחשוב על הסביבה".
בתל אביב מחכים לו בן הזוג, המשפחה, החיים שהוא בונה לעצמו בין השליחויות האלה. "יש לי חיים בארץ שאני רוצה להיות חלק מהם, אבל אני כן רואה את עצמי ממשיך עוד כמה שנים בעניין הזה".
למה אתה עושה את זה?
"זו עבודה עם לב", הוא משיב בוואטסאפ. "אני אוהב אותה, אני אוהב לעזור, וזה כבר הפך למשהו שאני יודע לעשות די טוב".
