פייסבּום

בוקר אחד אחד נעלמו כל התינוקות והחיות החמודות. הסתלקו הקליפים המרגשים, ההזמנות למסיבות, הסלפים מהחופשות. קיר הפייסבוק שלי נהפך בבת אחת לזירת התגוששות פוליטית. ההפצצות לא הפסיקו לנחות מכל הכיוונים. מימין צעקו, למשל: "זו האמת!" (ומתחת תמונה של ילד ערבי קטן יורה רקטה לעבר הים) או "שתפו! העולם חייב לראות!!" (ומתחת סרטון הסברה של צה"ל). ומצד שמאל: "הזוועה הגיעה לממדים שכבר אי אפשר לשאת!" (ומתחת מצגת תמונות משג'עייה) ומיד אחר כך "ארבע דקות שיפתחו לכם את הלב - שתפו!" (ומתחת אמנים מחזיקים שלטים לשחרור עזה).

הדיון הענייני לא איחר לבוא. טיעונים של צד אחד כללו איחולי מגוון סוגי סרטן, אונס ומוות; ואלו בתגובה קראו לראשונים ערסים, אספסוף ומטורפים. צד אחד פתח עמודי פייסבוק כדי להחרים עוכרי ישראל ויצא למסע ציד בדרישה לפטר אנשים בעקבות סטטוסים שפרסמו, הצד השני פרסם עמודי־נגד וממים פארודיים על הצד הראשון והכריז על סופה של המדינה ושל הדמוקרטיה. היה נדמה שכולם בעיקר מנסים לצעוק כמה שיותר חזק.

הפגנת ימין בכיכר הבימה בתל אביב לפני שבועיים צילום: טל שחר

הפגנת שמאל בכיכר הבימה בתל אביב לפני שבועיים צילום: טל שחר

מה פשר ההתלקחות הפוליטית שמתרחשת ברשתות החברתיות בישראל מאז תחילת המבצע בעזה? מה פשר האלימות? ההקצנה? ההשטחה? האם מדובר במראה חדה של פני החברה הישראלית הנוכחית, או בתמונה מעוותת שמייצרת הזירה הווירטואלית? האם אמצעי התקשורת החדשים משנים את האופן שבו אנחנו חושבים, מרגישים ועושים פוליטיקה? האם הם משנים את החברה? ואם כן באילו אופנים? לבקשת "מוסף כלכליסט", ארבעה מומחים לתקשורת דיגיטלית, מישראל ומחו"ל, מציגים ניתוח מורכב של העולם השטוח, ובין השורות עולה מסקנה עגומה למדי: לא בטוח שלא עברנו את נקודת האל־חזור.

חוסר סובלנות

הרשת משקפת מציאות אבל גם יוצרת אותה

"אני לא זוכרת בחיי כזאת התלהמות כמו שמתרחשת בשלושת השבועות האחרונים. האם זה טרנד? את זה נגלה בהמשך. אבל אין ספק שהמלחמה הזאת הוציאה הרבה סוסים מהאורוות - ואפילו יצרה סוסים חדשים", אומרת פרופ' קרין נהון, חוקרת מאוניברסיטת וושינגטון והמרכז הבינתחומי הרצליה ומחברת הספר (עם ג'ף המסלי) "Going Viral", העוסק בוויראליות.

לדברי נהון, "רשתות חברתיות הן סוג של שיקוף של החברה. אבל במלחמה הנוכחית מה שהתחיל כשיקוף כבר יצא מעבר לזה. זה גם מעצב את המציאות ויוצר תהליכים. הדבר החשוב ביותר בגלישה למציאות הוא האלימות. נראה כאילו האלימות הזאת כבר היתה שם ופתאום התגלתה, כמו המנהרות, אבל זה לא המצב. אני לא מדברת על האלימות שראינו בהפגנות, אלא על זו שרואים ברשת, בשיימינג (לבייש בפומבי), בדרישה לפיטורים. אם את נכנסת לדפי הפייסבוק של כנופיית אל יהוד, להבה או הצל והחברים שלו, את רואה שהם ממש ממקדים את זה באנשים ספציפיים ועושים להם סיכול ממוקד.

"אני חושבת שהמרחק בין סובלנות ונתינת מרחב לדעות שונות לסתימת פיות התקצר מאוד בשבועות האחרונים. האלימות, גם המילולית וגם הפיזית, יצרה סוג של הרתעה, ואנשים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים את דעתם. זה מצב מסוכן מאוד. אתה רוצה שכולם יהיו כמוך - וזה בא משני הצדדים. אנשים אומרים: 'עכשיו יש מלחמה, צריכים להיות מאוחדים', אבל אפשר להיות מאוחדים ולאפשר חופש ביטוי. חופש ביטוי הוא אחד הגלגלים הכי חשובים בדמוקרטיה".

האם האנשים שמאחלים סרטן ומוות בפייסבוק הם אותם אנשים שאחר כך ירביצו למפגינים או לעוברי אורח?

"אני לא יודעת, כי אף אחד לא חקר את זה כך, אבל אני בטוחה שיש חפיפה בין אנשים שמתבטאים באלימות מילולית לכאלה שנוקטים אלימות פיזית. כמה מתוכם באמת עוברים לאלימות פיזית? אני לא יודעת להגיד לך".

כמה מהדימויים הבולטים שהסתובבו השבוע בפייסבוק, בדרך כלל כתמונת פרופיל. "מלחמת הדימויים" מהאינתיפאדה השנייה עולה מדרגה

הקצנה

אם זה לא סנסציוני, לא יקראו את זה

נהון מיטיבה לנסח את התחושה המרכזית שמלווה את הקריאה ברשת, בעבר של טוקבקים אנונימיים והיום של סטטוסים חתומים: "אנשים מרשים לעצמם להגיד דברים שהם לא היו אומרים במציאות הפיזית". היא מתעכבת רגע על המינוח הזה, ומדגישה: "בכוונה אני אומרת 'המציאות הפיזית', כי גם פייסבוק היא מציאות, זו פשוט מציאות אחרת".

המציאות של פייסבוק, מסכימים כל החוקרים שהתראיינו לכתבה, היא כזו שמעודדת קיצוניות. "אם אתה לא ברור בטיעון שלך, אתה מתמסמס והולך לאיבוד. הרבה פעמים אנשים נותנים טיעונים יותר חריפים מהעמדות האמיתיות שלהם כדי לעורר סנסציה", מסבירה נהון. ד"ר דוד גורביץ', ראש המסלול למדיה ותרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל, מסכים: "אין ספק שהטכנולוגיה מעודדת שיח מסוים, עם האנונימיות, הפתיחות וחוסר הצנזורה. היא מעודדת סנסציה וחשיפה והקצנה. הרשת היא מקום שבו אתה משלח את היצרים שלך בצורה הכי חזקה. אתה לא יכול לכתוב פוסט מתון שמתחיל ב'מצד אחד' וממשיך ב'מצד שני', כי אז אתה לא תהיה מעניין. דם - זה מעניין".

ובחיפוש הזה אחר דם, המפה הווירטואלית מסתמנת כברורה. "מי מקבל 80 אלף לייקים, שמאלנים שקוראים למתינות ושלום?", אומר גורביץ', "הימין מטבעו הוא רגשני, תמיד דיבר מהרגש. הכל מוצף באותם אדים רגשניים ואפוקליפטיים של חיות האדם שרוצים לרצוח אותנו". ונהון מוסיפה: "לצערי אנחנו באמת רואים יותר ביטויי אלימות מקוונת בצד הימני של המפה. זה מחקר אמפירי. אני בטוחה שיש גם פעילות מהצד השני, אבל במספרים אנחנו רואים את הנטייה הזאת יותר חזק בימין".

ד"ר ראשקוף. "אנשים חושבים שרק משום שיש להם עכשיו במה לבטא את עצמם הם גם צריכים לעשות את זה" צילום: Iain Marcks

לסיבות האלה להקצנה - יצר שמבקש מוצא, צורך לספק לגולשים דם וליהנות מנתח של תשומת לב - ד"ר זוהר קמפף מוסיף טיעון שנוגע לשינויים הרחבים יותר באופני קבלת המידע. "ההקצנה קשורה בירידה במעמדם של המדיה המסורתיים", אומר קמפף, שחוקר תקשורת בזמן משברים, כמו ימי מלחמה וטרור, במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית ומחבר הספר "Transforming Media Coverage of Violent Conflicts: The New Face of War". "זה לא שהמדיה המסורתיים לא נותנים מקום לקיצוניים, אבל לדמויות האלה במדיה המסורתיים יש בדרך כלל גבולות ברורים של התבטאות. בעיתונות ובטלוויזיה הם נמנעים מאמירות גזעניות ובוטות חריגה. במדיה החדשים יש הרבה התבטאויות כאלה, ואז הן זוכות להדים ברשת ולכן גם באמצעי המדיה המסורתיים".

קמפף מדגיש כי המגמה הזאת מעצימה מגמה ותיקה יותר של אמצעי התקשורת הממוסדים, לתת ביטוי לקולות מהשטח. "זו עלייתו של האיש הפשוט מהרחוב, והוא מפעיל לחץ על הממסד לנקוט פעולות שמצייתות לדעות של האיש הפשוט מהרחוב. זה בעצם נותן קול לקיצוניים", כי היום התקשורת הממוסדת מחפשת את האיש הפשוט לא ברחוב כי אם בפייסבוק, ושם, כאמור, האנשים הפשוטים שבולטים הם הקיצונים הקולניים.

כדוגמה לביטוי שקיבל "האיש הפשוט" בתקשורת הממוסדת ושהוביל ללחץ על הממסד קמפף מציין את הלחץ לא להסכים להפסקת אש. אבל הדוגמות הבוטות יותר של ההקצנה לא נמצאות בשיח בין האזרחים למדינה אלא בין האזרחים לבין עצמם. "אנחנו רואים התארגנויות מהירות מאוד שנועדו להדיר ולסקול את מי שמביע דעה אחרת במדיה המסורתית. יש מחאה חריפה במדיה החדשים נגד מי שחורג מהקונצנזוס, כמו במקרים של גילה אלמגור, אורנה בנאי ואורלי ויינרמן. העניין הזה, לתחושתי ולתחושת הקולגות שלי, מצר את חופש הביטוי".

כדי להמחיש את ההקצנה קמפף מזכיר כי לפני 12 שנה, בימי מבצע חומת מגן בשטחים, נשמעו קריאות להחרים את יפה ירקוני בעקבות התבטאות שלה ברדיו. הוא מדגיש כי אז הקריאות נשמעו בכלי התקשורת המסורתיים, כלומר בסביבת שיח מתון יותר, ומציין כי ההתבטאות של ירקוני כללה אזכור של השואה (לאחר שחיילים סימנו מספרים על זרועותיהם של פלסטינים). "אם בשנת 2002 היה צריך לדבר על עניין שהוא טאבו כמו השואה כדי להיסקל, ב־2014 מספיק להביע אמפתיה לצד השני. על עמדות הרבה פחות חריגות כבר סוקלים אמנים. יש לנו מאבק אלים במדיה החברתיים על גבולות חופש הביטוי, והתחושה שלנו היא שהקיצוניים מנצחים במאבק הזה".

מאירועי הפייסבוק בשבועות האחרונים: הזמנות להפגנות ולהלשנות, והתנגדות למלחמה, לנקמה ולשמאלנים. "זה כמו סלפי - לכאורה אתה חושף את עצמך, אבל בעצם אתה מביים את הצילום ובוחר את הזווית", אומר גורביץ'

כיתובים נוספים בפייסבוק

אנחנו והם

עולם מדומיין שנראה אמיתי, שבו אין אף אדם ממשי

"אנחנו יודעים ממחקרים שברשתות חברתיות אתה מקצין את הדעות שלך", מוסיפה נהון, "בעבר זה היה בחסות האנונימיות, עכשיו קשה להסביר למה זה קורה. אחת הסיבות היא שאתה מוקף בעיקר באנשים שדומים לך, וזה נותן לך ביטחון".

נהון מדברת על "הומופיליה", אהבת הדומה: "מבחינה סוציולוגית תמיד יש נטייה להומופיליה, להתחבר לקבוצות שדומות לי. תופעת העדר קיימת במציאות, זה לא שהרשתות החברתיות המציאו אותה. אבל אני עוסקת בזה הרבה שנים, ובאופן ברור הרשתות החברתיות מחזקות את זה. במקרה הישראלי, אנשים מחפשים עכשיו אנשים עם דעות הפוכות, אבל לא בשביל שיח - אלא כדי לתקוף. השיח לא קיים: אין שיח אמיתי ועמוק בין המחנות. זה עליהום".

במילים אחרות, הרשתות החברתיות מקצינות את הנטייה הטבעית לבלות עם הדומים לנו, מה שמוביל להקצנה, שמובילה ליותר הסתגרות וליותר הקצנה. התופעה הזאת מוכרת, אגב, לא רק בימי חירום ולא מאפיינת כמובן רק ישראלים. פרופ' קאס סנסטיין (Sunstein), מרצה בהרווארד ולשעבר הממונה על המידע והרגולציה בממשל אובמה, עסק בה בספרו "Republic.com 2.0", שם תיאר בהרחבה כיצד הרשת מאפשרת לנו כיום, בניגוד לעבר, להימנע ממידע שלא מוצא חן בעינינו וממגע עם אנשים שאנחנו לא מסכימים עם דעתם, ואת עומק הקיטוב וההקצנה הנגזרים מכך. קמפף אומר: "באופן כללי במשבר אנשים מתכנסים לדעות הגולמיות שלהם. זה הזמן לראות את העולם בשחור ולבן ופחות בגוונים. הרשתות החברתיות נותנות לזה ביטוי".

נהון מוסיפה את הממד האנושי שהולך לאיבוד בזירה הווירטואלית, ממד אנושי שיש בו אלמנט ממתן באופן טבעי. כאמור, אנשים מרשים לעצמם לעשות ברשת דברים שלא היו מרשים לעצמם בעולם הפיזי, כי "אתה לא רואה את הבן אדם מאחור. אתה רואה דמות וירטואלית, והרבה יותר קל לך לתקוף דמות וירטואלית מדמות במציאות. הרבה יותר קל לך להקצין כשאתה לא רואה בן אדם מולך".

פרופ' נהון. "נראה כאילו האלימות היתה פה ופתאום התגלתה, כמו המנהרות, אבל זה לא המצב" צילום: עמית שעל

אז השיח האינטרנטי בעצם מתכנס לדיון שמצדו האחד אדם נסער ומצדו השני דמות וירטואלית, ובאמצע צריך לספק ליטרת דם מהירה בפיד מוצף נתחים נאים. שיח כזה הוא לא רק קיצוני, הוא גם בהכרח שטוח. לרובנו אין כבר כוח למאמרים ארוכים; אנחנו מעדיפים תמונות, סיסמאות וממים קולעים. על פי פרופ' נעמי ברון (Baron), בלשנית טכנולוגית מהאוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון הבירה, אנחנו נוטים לקרוא היום על פי מודל האות F: קוראים את כל השורה הראשונה, ואז קצת פחות מכל שורה נוספת, ובחלק השני של הטקסט אנחנו כבר קוראים רק את התחלות המשפטים (אם אתם קוראים את זה, אתם כנראה יוצאים מהכלל).

"הפלטפורמה קובעת מה אנחנו יכולים להגיד, כמה אנחנו יכולים להגיד, כמה אנחנו יכולים לעקוב", אומרת נהון, "וכך היא בהכרח משפיעה על התכנים ועל השיח. בטווויטר, למשל, אני ממליצה לך לא לדבר על פרוזה ועל אפלטון. את תשתגעי. פייסבוק מתירני יותר, אבל גם בפייסבוק אין לאנשים כוח לקרוא טקסטים ארוכים. קל יותר לראות את האלף לייקים מלקרוא את כל התגובות לפוסט של יובל דיסקין".

את הטקסטים הארוכים מחליפים האימג'ים. "זה נקרא מלחמת הדימויים", אומר קמפף, "מלחמה באמצעים ויזואליים שהיא חלק מהמאבק על דעת הקהל, במקביל למאבק הפיזי. היא מלווה אותנו הרבה זמן, אבל בולטת יותר בעשור האחרון, מאז האינתיפאדה השנייה. אז הם הטיחו בנו את התמונה של מוחמד א־דורה, ואנחנו בהם את זו של הלינץ' ברמאללה. משתמשים בזה כדי להראות מי צודק יותר, מי אכזר, מי קורבן. בעידן הנוכחי יש לנו אפשרות קלה הרבה יותר לחלוק את הדימויים האלה וליצור עליהם ממים, ובגלל העוצמה של דימויים והיכולת שלהם לפנות לרגש ולא לקוגניציה, הרבה פעמים נעשה בהם שימוש מניפולטיבי כדי להניע את דעת הקהל".

וכשהדיון מסתכם במלחמת דימויים מהירה, אנשים טועים לחשוב שהמדומה הוא האמיתי, אומר גורביץ'. "הכל זה סלפי - לכאורה אתה חושף את עצמך, אבל בעצם אתה מביים את הסלפי ובוחר את הזווית. כך גם הרשת: היא נראית מציאותית אבל זו זירה של פנטזיה. בעולם הדיגיטלי אין לך אף פעם את המקור, את האותנטי, את הראשוני. הכל נתון להפצה ולהולכה לפי ראות עינייך, כל אחד לוקח אותו לאן שהוא רוצה".

ההשטחה לא עוצרת בדעות ובאינפורמציה, אלא גם באופן שבו אנחנו רואים גולשים אחרים. "יש תופעה שאני מכנה "Socialsocial clustering", אומרת נהון. "לפי הצהרה פוליטית אחת אנחנו מזהים אדם כמי שמייצג קבוצה שלמה: ימני, שמאלני, מתנחל, חרדי. זה מסוכן כי זה מרדד את כולנו. לכולנו יש הרבה זהויות, כל אחת מהן עולם ומלואו וכולן חיות בכפיפה אחת. אם מישהו מזהה אותך רק עם אחת הזהויות האלה, אז הוא מאבד את כל המורכבות של האדם. זה הופך לשיח רדוד של אתה, הם ואנחנו, וקשה ככה להגיע להסכמה".

אבל זו תהיה כמובן השטחה לטעון שהטכנולוגיה לבדה אחראית למצב השיח. "הטכנולוגיה גם חושפת את המצב הרדום", אומר גורביץ', "את רמת הגזענות ורמת השנאה לכל מה ששונה. היא גם מוציאה מהכוח אל הפועל, וגם מייצרת".

שחור או לבן

אין לנו איך להתמודד עם כל כך הרבה מידע

גורם נוסף להשטחה, להקצנה ולהסתגרות הוא עודף המידע. לכאורה ככל שיש לנו יותר גישה ליותר מידע היינו אמורים להיות פתוחים יותר להבנה מורכבת של המציאות המורכבת. ליהנות מעידן שבו איש לא מונע מאיתנו את האינפורמציה, את האפשרות לחקור, לגבש דעה בעצמנו על סמך העובדות. בפועל יש פשוט הרבה יותר מדי מידע. "איך אנחנו מעבדים את כל המידע הזה שאנחנו מופצצים בו?", תוהה קמפף. "ההשערה שלי היא שראיית העולם כשחור ולבן היא חלק חשוב בהתמודדות, זו דרך לארגן את המידע".

ד"ר גורביץ'. "הרשת נראית מציאותית אבל זו זירה של פנטזיה"

נוסף על כך, התיאוריה אמנם יפה אבל אנחנו לא באמת חשופים לכל הידע הקיים ברשת. נהון מכנה את זה "חוק הכוח": "חוק הכוח זה שתשומת הלב של המשתמש מרוכזת בידי מעט ספקים", היא מסבירה, "98% מהגולשים משתמשים בארבעה מנועי חיפוש בלבד. למה זה חשוב? כי זה אומר שיש שומרי סף. גם פייסבוק הוא שומר סף שמנתב לנו את המידע. את רואה רק 7% מהפיד שלך. הם מעוורים אותך. אנשים אחרים מדברים ואת לא מודעת לזה. פייסבוק הוא צנזור ראשי, הוא לא מאפשר שיח חוצה מחנות. זה מחזיר לעניין ההומופיליה".

נהון מדגימה את זה מחייה: "בכל פעם שאני חוזרת מארצות הברית לישראל, כל הפיד שלי פתאום בעברית. גם בגוגל ובכל מנועי החיפוש המצב דומה. אם שתינו נכתוב עכשיו GAZA בגוגל, נקבל תוצאות שונות, גם אם שתינו בישראל עכשיו. יש להם בערך 500 קריטריונים שונים: לפי המיקום, היסטוריית החיפוש, היוטיוב שלך, גוגל פלוס ועוד המון קריטריונים שאת אפילו לא תדעי עליהם".

ואם לא די בפייסבוק, מול המסך יושב גם אדם שנדרש להיות שומר הסף של עצמו. "נכון שלפעמים אנחנו גם עוצמים עיניים, כי אנחנו לא יכולים להכיל הכל. אבל אנחנו צריכים להיות מודעים לכל המקורות. בשבוע שעבר גלעד ארדן רצה לצנזר את אל־ג'זירה, ואני תקפתי את זה. חופש הביטוי זה גם החופש לשמוע".

ד"ר קמפף. "מחלקים לשחור ולבן כדי לעבד את כל המידע שמופצצים בו"

פשוט פרופגנדה

לא יודעים לקרוא תוכן, בטח שלא לייצר

ההצפה מובילה לבעיה נוספת: היא הורגת את הקונטקסט. "לכאורה הרשת היא מקום פלורליסטי ומלא באינספור מקורות מידע, אבל הידע הזה נטול הקשרים, הוא לגמרי זריקת עובדות", אומר גורביץ'. "במקרה של מלחמה למשל אנחנו לא בודקים את ההשלכות של הכיבוש ומה הביא את העזתים למצב הזה. אנחנו מנתקים את הידע מהקונטקסט".

"האינטרנט כולו מחוץ לקונטקסט", מסכים ד"ר דאגלס ראשקוף (Rushkoff), תיאורטיקן האינטרנט הנודע, מי שהחל את הקריירה כאחד הנביאים הנלהבים של עידן האינטרנט ונהפך עם השנים לאחד המבקרים החריפים שלו. "זה מדיום של חתוך והדבק", הוא אומר בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט". "הטלוויזיה עסקה בקונטקסט, ביצירת נרטיב, לטוב ולרע. עכשיו יש לנו רק הדימויים הטהורים האלה. מראים לנו, נגיד, תמונה של תינוק מדמם. אבל מה אתה אומר בעצם? מה התינוק הזה אומר על גבולות 67'? זה פשוט תינוק מדמם".

הרשת לא מאפשרת לנו יותר גישה לידע, לאמת?

"היא כן, אבל לא פיתחנו יכולת לקרוא. אנשים לא יודעים להבדיל בין סיפור של עיתונאי מקצועי לפרופגנדה שבאה מקיצונים או שקרנים, הם כבר לא מתורגלים בלהבדיל בין מקור אחד לאחר. אנשים קוראים רק את הכותרות. אנחנו יצורים רגשיים, אז אנחנו מגיבים רגשית למה שמופיע בפיד שלנו ובאינבוקס".

ומעבר לכך שאנחנו לא יודעים לקרוא, אנחנו גם לא יודעים לשתוק. "אחת הבעיות הנצחיות עם האינטרנט היא שאנשים מתבלבלים וחושבים שרק משום שיש להם עכשיו במה ציבורית לבטא את עצמם, הם גם צריכים לעשות את זה. אפילו פה בארצות הברית האינבוקס שלי מלא בדברים שאנשים מעבירים שמאשרים צד אחד או אחר של הסכסוך. אבל הם לרוב אנשים לא מלומדים שלא יודעים כלום. הם לא מבינים שהם מגיבים לצורה הכי מסורתית של פרופגנדה, שמנצלת את הפחדים והדעות הקדומות שלהם כדי לגרום להם להאמין לצד אחד או אחר. הם לא רואים שהם הכלים של הפרופגנדה, של אתרים ועיתונים שאינם מחויבים לאמת ולעיתונות.

"בתקשורת האמריקאית ביקשו ממני לאחרונה להגיב על המצב בעזה, כי לפני שנים כתבתי ספר על התורה כקוד פתוח. בגלל זה המדיה האמריקאית חושבת שאני מבין משהו במנהרות עזה! אבל אני בפאקינג ניו יורק, אני לא יודע על זה כלום. אין סיבה שהדעה שלי תהיה מוגברת ותקבל במה מיוחדת. הבעיה היא שלא לכולם יש את הריסון הזה. אנשים עוד לא יודעים איך לקרוא את המדיה, אז בטח שהם לא יודעים איך לייצר אותה".