רוב החלומות שלי התגשמו. אפילו כאלה שלא חלמתי

שטראוס בבית הוריו בנהריה. "מצטער שההורים לא רואים לאן החברה הגיעה. אבל אם הם יראו שאנחנו עושים חומוס וטחינה הם יתהפכו בקברם" צילום: עמית שעל

האזעקות תפסו את שטראוס בביתו במרכז תל אביב, אבל שלחו אותו אחורה, לילדות בנהריה. "ישבנו כאן שעות בהפצצות כשמחוץ לנהריה לא ידעו מה זה", הוא מספר בעודו יושב ממש באותו בית שבו גדל, הבית שבו הוריו הקימו את המחלבה המשפחתית ושמשמש אותו היום לפגישות ולהנצחת המורשת המשפחתית. "עברנו כאן הכל, איזה סוג של מלחמה שאת לא רוצה, מ־48'. בכולן חטפנו. אווירון נפל ליד המפעל, גייסו עובדים לצבא, כולל מנהלים, גייסו לנו את כל המשאיות. עבדנו בתנאים על־אנושיים, היינו צריכים כל פעם לעבוד בתחכום ובאימפרוביזציה שאי אפשר לתאר בכלל, זה היה חלק מאיתנו. שנתיים וחצי חיינו תחת קטיושות, אבא כבר לא היה ואמא לא היתה מוכנה לעזוב את הבית הזה. כשנסעתי אז מנהריה לתל אביב שבה לא נפלו טילים חשבתי שאני מגיע למדינה אחרת. היה בתל אביב כל כך רגוע, שמכל דלת שנטרקה הייתי נבהל. אז מה שיש היום - אותי זה כבר לא מפחיד, עברתי יותר מדי בשביל לפחד. איך אמא שלי, שעזבה את גרמניה כי היא הבינה מה עומד לקרות, כתבה כאן ביומן שלה? 'הגענו לארץ שהיא שלנו'".

עם אביו ריכרד. "ההורים התחרו עם מחלבה גדולה יותר, אבל אבא לא היה מהאנשים הכי אגרסיביים בעולם - בשביל זה הגיע הבן שלו אחר כך"

לא נוגעים בפוליטיקה, אבל לדבר זה יותר טוב מלירות

במשך 26 שנה היה מיכאל שטראוס יו"ר קבוצת שטראוס, בין אביו ריכרד, המייסד שמת ב־1975, לבתו עופרה, שנכנסה לתפקיד ב־2001. 26 שנים שבהן היה הפנים של החברה, הכוח שהוביל אותה לצמיחה אדירה ואחד מעמודי התווך של התעשייה הישראלית. הוא מהדור שראה כמעט הכל, ואחרי שנים של מלחמות בנהריה, הירי על מפעלים של שטראוס בדרום ובלוד נראה לו כמעט שגרתי. "בשנה שעברה היתה פגיעה במפעל בשדרות, יש ירי כל הזמן על המפעל ביד מרדכי. זה חלק מאיתנו. אנחנו ישראלים, אנחנו נמצאים בכל מקום שבו שצריך להיות ונשארים איפה שצריך. אף פעם לא עזבנו בגלל טילים, לא חשבנו לרגע שצריך לצאת. המשמעות של המפעלים האלה היא הרבה יותר מעסק, היא גם תעסוקה".

הוא אומר את זה ומיד חושב על גולני, שבלילה שלפני פגישתנו 13 מקציניה וחייליה נהרגו בעזה. "קשה לשמוע על חיילים הרוגים", הוא אומר. "ללכת למלחמה אנחנו לא יכולים, אבל אנחנו יכולים לעזור למי שצריך. החברה שלנו מאמצת גדוד מגולני, שאנחנו קשורים אליו מאוד. גם כשהמציאות כאן נראית לא שפויה, האנשים הכי שפויים בארץ הם התעשיינים. הם לא היו צריכים להשאיר את המפעלים בפריפריה, הם עושים את זה באהבה גדולה".

עופרה שטראוס. "כבר בגיל 14 היא ספרה ארגזים. הבנתי שהיא מסתכלת, שאכפת לה, שהיא אמביציוזית" צילום: טלי קצורין

אז מה צריך לקרות עכשיו, אני שואלת, ושטראוס זהיר: "יש לנו כלל במשפחה - אף פעם לא התעסקנו בפוליטיקה. לא נוגעים בזה. אנחנו לא מזלזלים או מתחמקים מאחריות ציבוריות, ובהחלט יש לנו דעות: אנחנו שואפים לחיות עם השכנים, וצריך לעשות את זה. כשאפשר לדבר עם אנשים צריך לדבר, גם עם אויבים. לדבר זה יותר טוב מלירות".

במסגרת הזהירות, שטראוס מדבר על השכנים אבל מדגים על אזרחי ישראל: "אני מקדם את זה בעכו כבר 15 שנה, לפחות יומיים בשבוע. אני עושה הכל כדי להוכיח שאפשר לחיות יחד. ביקשו ממני להיות מין מנטור לעירייה, והתאהבתי בזה, ראיתי שאני יכול לתרום. אני עובד עם ראש העירייה יד ביד, מגירעון הבאנו אותה לאיזון, הבאנו 30 מפעלים, הורדנו את האבטלה בחצי, שיפרנו את החינוך, 80% מהילדים לומדים כאן מוזיקה, יש פארקים, יש למה לחיות בעיר הזאת. גם ערך הדירות עלה, עצרנו את ההגירה השלילית, אני חושב שאפילו החזרנו חלק מהעוזבים. נוצר מצב שכדאי להם לחיות כאן. והיום ערביי עכו מחוברים ליהודים ולא נותנים לאף אחד לערער את היחסים איתם. כשמפגינים באים לעיר מהכפרים ומנסים לעורר בה תרעומת, תושבי עכו מתנערים מהם".

יש עליהום נוראי על החקלאות והתעשייה

בכל הנוגע למתח בחברה הישראלית, אומר שטראוס, "אני קצת עצוב". והוא לא מדבר רק על היחסים בין ערבים ליהודים. "אני מרגיש כבר כמה שנים עליהום נוראי על החקלאות ועל התעשייה. יורדים עליהן. כל מי שיש לו איזו רוגטקה פוגע בהן. 90% מהתעשיינים צריכים לקבל אות מופת שהם מחזיקים מעמד למרות התנאים כאן. עצוב לראות רבים מאיתנו עוזבים כי כבר נמאס להם מהמלחמה היומיומית מול השלטון, מהירידות של חלק מהתקשורת שמפרסמת דברים לא בדוקים.

"תסתכלי על השוויצרים. הם מחזיקים את החקלאות כי הם חושבים ש־50% מהמזון צריך לייצר אצלם - למקרה של מלחמה. השוויצרים! לא ישראל. כאן לוקחים 18% מע"מ, יש רבנות (עם דרישות כשרות), אסור לעבוד בשבת, גודל השוק מוגבל. אני לא רוצה להשוות, אבל אני לא מוכן לקבל אבנים כל היום, כל הזמן".

ובכל זאת, התעשייה והחקלאות סופגות גם ביקורת על המחירים, ויוקר המחיה כאן הוא אכן בעיה.

"על 90% מהתעשייה אין תלונות, אם מישהו אחד סרח אז זה כל מדינת ישראל? כמו עם התספורות - זה כסף גדול אבל זה חמישה־שישה אנשים מתוך אלפים, זה לא הרבה אנשים שהתבלבלו כשעשו דברים מעבר לכוחות שלהם. אני קיבלתי את זה מאז שהייתי ילד - לא להמר בשום דבר. אז יש תעשייה ענקית, טובה, מסודרת, שמייצאת במיליארדים, אבל על אלה לא מדברים.

"וצריך להבין שאם סוגרים רפת, היא לא תקום שוב. אני לא מדבר על שטראוס, לי לא צריך לדאוג. אבל הממשלה שלחה אותנו להביא תעשייה לאזורים שיש בהם צרות. רבין אמר לי פעם: 'מייק, אתה לא תקים מפעל בקיסריה, תקים אותו באחיהוד (בגליל המערבי)'. רוב המפעלים שלנו הם בטווח הקטיושות, בצפון ובדרום, אין לנו מפעל בתל אביב. אנחנו יכולים להתמודד עם הירי ביד מרדכי ובשדרות, אבל למה צריך להילחם בפנים כל היום? גם הרגולטורים מוציאים לנו את הנשמה. תודה לאל, 50% מהפעילות של השטראוס היום היא בחו"ל. ויש תעשיינים שיוצאים לגמרי".

כשבהקשר הזה עולה עזיבתו של עידן עופר, יורש אחר לאימפריה עסקית, שטראוס אומר: "זה עצוב. המון עזבו ויעזבו. לא טוב להם, קשה להם. קשה כשאתה לא יודע מה יהיה מחר, איזה חוק או תנאי יוציאו לך".

זו תקופה קשה לתעשיינים בענף המזון בפרט?

"האווירה הציבורית הורסת סתם", הוא אומר, עוצר ומתחיל שוב: "יש פקידים באוצר", הוא שוב עוצר ומוותר: "עזבי את זה... כשאנחנו מפסידים כסף לאף אחד לא אכפת, אבל זה רגיל, אני לא בא בטענות. אם אתה לא מנהל את העסק שלך נכון - לך הביתה. בסוף זה מי שיעשה מוצר יותר טוב ויידע למכור יותר טוב".

לא אכפת לנו מי קונה את תנובה

כשהפכה מחברה משפחתית לקונצרן ענק, שטראוס נהפכה לגורם שלשינויים בו יש השלכות רחבות יותר, על המשק כולו. מיכאל הוביל את רובם: הוא חתום על מהפכת היוגורטים ומוצרי הגבינה המתוחכמים, ששינו את הטעם המקומי; על המיזוג של עלית לתוך החברה; על גילוי מנהלים כמו ארז ויגודמן ודוד אבנר; ועל ההעברה הבין־דורית המוצלחת לידיה של עופרה. במשפחות אחרות, בחברות אחרות, חילופי הדורות נגמרים לעתים בבלגן עסקי ו/או משפחתי גדול.

עכשיו, כשתנובה נמכרה לחברת ברייט פוד הסינית, נדמה כי הושלם הניצחון של היקים מנהריה והמחלבה הקטנה שלהם, שבמשך שנים נאבקה כדי לשרוד, על התאגיד החזק, הלרגעים כל־יכול, של הקיבוצים. מבחינת שטראוס, זו בדיוק המשפחתיות הנצחית שאפשרה להם לצמוח כך. "לנו לא אכפת מי קונה את מי", הוא אומר על מכירת תנובה. "אם זה יפריע לנו, נדע מה לעשות. היו לנו כל השנים הצעות לקנייה - מסינים, יפנים, אירופים. אבל בעשרת הדיברות שלנו אנחנו חברה ישראלית, וכסף היה הדבר שפחות הדאיג אותנו. אנחנו גאים בזה שאנחנו חברה ישראלית, אנחנו קודם כל תעשיינים, ואנחנו קודם כל משפחה. לא מעניין אותנו למכור. אומרים שלכל דבר יש מחיר? אנחנו חברה אחרת".

אין שום סיכוי שמתישהו תמכרו?

"לכי עכשיו ל־30 מנהלים של שטראוס ותשאלי אותם אם מיכאל שטראוס או מישהו ממשפחתו ימכרו את החברה לבעלים סיני. תקבלי תשובה ברורה".

כלומר זו גם העמדה של עופרה?

"היא לא היתה נבחרת לתפקיד אם לא היתה מאמינה בעקרונות האלה. הדבר המרכזי אצלנו זה המשפחה. מתוך זה אנחנו שואבים את הכוח שלנו - כי מה שטוב לעסק טוב למשפחה. אם יש לך פרה ואת לא נותנת לה אוכל טוב, החלב לא יהיה חלב. אם ניתן את האוכל הכי טוב נקבל את החלב הכי טוב. כשהתחלנו להרוויח כסף השקענו במפעלים שלנו, אחרת לא היה לנו אותם".

גם אם נניח שכסף הוא לא העניין, את התחרות שטראוס אוהב. "אין לך מושג איזו תחרות יש פה, ואיך הרשתות סוחטות אותנו, רוצות יותר כסף - בצדק מבחינתן, זה לגיטימי. אין תחרות בעולם כמו בענף הזה, ואנחנו חברה תחרותית מאוד", הוא אומר, ומספר למשל על מפגש עם אריק רייכמן בימיו כמנכ"ל תנובה. "הוא חבר טוב, אישיות מיוחדת", אומר שטראוס. "תמיד היו בינינו הערכה וחברות, והיה הסכם: לא מדברים על שום דבר שנוגע לשטראוס או תנובה. יום אחד ישבנו יחד, אכלנו סטייקים, ולמחרת הוא יצא בהודעה על שותפות חדשה עם יופלה, כאילו עשה כל מה שיכול היה לעשות נגדנו בתחום היוגורטים. באותו יום התקשרתי אליו ואמרתי: 'כל הכבוד. עכשיו יש לי אמביציה לדפוק אותך. יש למה לקום בבוקר'".

אצל יקים אי אפשר לעגל פינות. זה לא פולנים

ריכרד והילדה שטראוס, עם בנם מיכאל בן השנתיים, הגיעו לפלשתינה ב־1936. "אמא חיכתה שאדע ללכת ואז החליטה לעלות", מספר מיכאל. "אבא היה דוקטור לכלכלה ולה היתה דיפלומה במסחר. הם הגיעו לבאר טוביה, היתה שם רפת והם למדו לחלוב פרות. אני הייתי צריך לנקות את החרא ברפת, עוד בבאר טוביה. גם בנהריה, בכל מקום שהיה בוץ ולכלוך שם הייתי. בגיל 7 חילקתי חלב לבתים ולפנסיונים על עגלה עם חמור. היתה תחרות עם מחלבה יותר גדולה משל ההורים שלי, היו ויכוחים. אבא שלי לא היה מהאנשים הכי אגרסיביים בעולם - בשביל זה הגיע הבן שלו אחר כך - והיתה לו בעיה מנטלית פה במציאות הישראלית. הוא קם כל בוקר בחמש ועשה מה שיכול היה לעשות כדי להתחרות".

עם ההורים ריכרד והילדה והאחות רעיה. "אבא היה בפילוסופיה, באדמיניסטרציה, אמא טיפלה בלמכור עוד קילו. היתה לי שפה משותפת איתה, ולא עניין אותי לספור כסף, אלא למכור"

זה לא כל כך הספיק. הילדה החליטה לעזוב את החלב ולעבור לייצור גבינות, תחילה ביד, אחר כך בבית חרושת קטן, המפעל הראשון אי פעם בנהריה. "בגלל התחרות לא היה מה לעשות עם החלב", מסביר מיכאל. "לאמא היה ספר בישול, והיא התחילה לאלתר. שמה חלב בשקיות עם טפטוף, נתנה לזה זמן שיסריח - היקים אוהבים את הגבינות המסריחות - וככה מכרו את זה. בשלב מסוים מכרנו את הפרות, אבא שלי קיבל פיצויים על נכס שהיה לו בגרמניה, ובכסף הזה הקים מחלבה. במה שנותר מהכסף אבא רצה לקנות לאמא יהלום, אבל היא לקחה את הכסף וקנתה בו מכונת גלידה".

הילדה הצילה את העסק, אבל "בשבילה אבא היה אלוהים. אם לא ידעה מה לומר תמיד אמרה 'תשאלו את אבא'". מיכאל מתאר "בית חם, אבל קורקטי. שיחות נפש לא היו. הם דיברו גרמנית כל החיים. אבא היה הטיפוס המלומד, אינטליגנט, יודע ספר, יותר בחלק הפילוסופי של כל דבר, באדמיניסטרציה, ואמא היתה יותר על הרצפה, מטפלת בדברים הקטנים, בלמכור עוד קילו. אבא היה על הייצור, אמא על המסחר. בגלל זה היתה לי שפה משותפת איתה. בגלל זה גם לא עניין אותי כל כך לספור כסף, רק להיות הכי טוב, למכור". החינוך היה קפדני. הוא נזכר, למשל, איך "פעם סחבתי מאבא כסף כדי לשים בקופת קרן קיימת. מנהל בית הספר שאל אותו מאיפה הילד נותן כל כך הרבה, אבא שאל אותי, ואני אמרתי 'לקחתי ממך'. העונש היה ששבוע אכלתי רק לחם ומים, ולא יכולתי לשבת ליד השולחן לאכול עם המשפחה. ובצדק. עשיתי דבר שאסור לעשות. אי אפשר לעגל פינות במשפחה יקית. זה לא פולנים".

גם אחרי תחילת ייצור הגבינות והגלידה, העסקים עוד לא ממש פרחו. "היינו בצרות, כל כמה זמן היינו לפני פשיטת רגל. כשהייתי חייל אמא רצתה לקבל הלוואה קריטית של 20 אלף לירות, וביקשה שאבוא איתה לבנק לאומי. ישבו שם שישה יקים, אחד קראו לו ארנסט יפת, ואמרו לאמא שלי בגרמנית: 'יש את תנובה ואתם מפסידים כסף. את ההלוואה לא נאשר, אבל מכיוון שזאת את תקבלי 5,000 לירות'. 20 שנה אחר כך פגשתי את יפת (שהיה מנכ"ל ויו"ר הבנק) ואמרתי לו: 'לא שכחתי עד היום את הדמעות של אמא שלי, לכן אני כמעט לא עובד איתך'. אחר כך נעשינו חברים טובים, אבל הבנתי דבר אחד: אף פעם לא טוב להיות בידיים של מישהו אחר".

הוא זוכר כל אחד מהרגעים האלה, וזכר אותם בכל שלב בדרך. "היה לי כיף ענק בכל הגלגולים בחיי החברה. אם יש דבר אחד שעליו אני מצטער הוא שההורים לא רואים את כל זה, אחרי כל הצפרדעים שאכלו. אבל אם הם יראו שאנחנו עושים חומוס וטחינה הם יתהפכו בקברם. ההורים שלי היו אומרים: משום דבר לא בא שום דבר. אם אתה לא עושה מה שצריך לעשות, לא קורה כלום. לעבור ממכונה שמייצרת מאות גביעי דני בשעה למכונה שמייצרת 20 אלף חתיכות בשעה - אלה דברים שגורמים לי התרגשות והנאה בלתי רגילה".

רעיה שטראוס. "מאוגדים, נפגשים מסודר, מדברים על לאן רוצים להגיע, על היחסים בתוך המשפחה" צילום: בועז אופנהיים

מדברים על הכל פתוח, מכינים את כל התסריטים

בבית הקטן בנהריה גדל שטראוס הבן עם רעיה, הצעירה ממנו בשש שנים. "גרנו יחד בחדר עד לנישואים שלה. יום אחד כשהיא היתה תינוקת היה חמסין גדול, לא היו אז כמובן מזגנים, רק סמרטוטים בחדר, ואני שומע אותה משתעלת מוזר. קראתי להורים וכשהם באו היא היתה כבר כחולה לגמרי, נחנקה מהחמסין. הם הביאו את ד"ר איינשטיין, בעל מכולת קרובה - כולם היו אז דוקטור - שאמר לשים מהר את הילדה בכיור עם קוביות קרח. ככה היא ניצלה. היא חייבת לי, אף על פי שלפעמים הלשינה עליי כשהיינו קטנים", הוא צוחק. "אחותי בשבילי זה הכל. אבא ביקש: 'אתה חייב כל החיים לשמור על רעיה'. מבחינתי זאת צוואה".

רעיה ומיכאל חלקו גם את הבעלות על העסק, עד לפרישתה. זה קרה לפני עשר שנים, סביב המיזוג עם עלית שהובילה עופרה. רעיה התנגדה, עזבה את הדירקטוריון, מכרה מחצית מהמניות. "היא היתה שותפה שלי ב־50%, ביקשתי שלא תפרוש, אבל היא עשתה את זה", שטראוס משחזר. "עשינו הכל מסודר, היו לנו מוכנים כל התסריטים האפשריים, גם למקרה כזה. אמא תמיד אמרה לנו 'תהיו מאוחדים, כי אז להילחם כלפי חוץ יותר קל', וזה חלק מהאסטרטגיה שלנו. אנחנו מאוגדים, ארוחות מסודרות, מדברים על לאן רוצים להגיע, על היחסים בתוך המשפחה, זה מונע אי־הבנות ומביא לשלמות משפחתית. אבל זו עבודה.

"על הכל מדברים פתוח, כולל על השאלות כמו מה יקרה בעוד 20 שנה כשאמות, או אם אוטובוס ידרוס אותי מחר. מדברים חופשי. יש פגישות משפחתיות שבהן לכולם יש זמן להתבטא ולשאול שאלות. גם הדור הרביעי כבר חלק מזה, הם צריכים לבוא ולשמוע הכל".

הפתיחות הזאת היתה שם גם כשבחר למנות את עופרה ליורשת העסקית, ולא את שני ילדיו האחרים, עירית ועדי. "בחרתי להעביר את נשיאות החברה למי שידעתי שתדע לעשות את זה, שיש לה התכונות והניסיון. היא התחילה בקטן, בלי שום רחמנות מצדי, וצברה ניסיון בחברה אחרת (אסתי לאודר)".

צוטטת בעבר כאילו אמרת שלא רצית שהיא תירש אותך בגלל המחיר הזוגי והמשפחתי שדורש התפקיד, שקשה לגבר ועוד יותר לאשה.

"כשעופרה היתה בת 14 ונסעה איתי במשאית חלוקה בצפת, אחרי שהורדתי 40-30 ארגזים עם לבנייה ולבן בצנצנות, היא אמרה: 'הוא גנב לך ארבעה ארגזים'. אמרתי: 'אל תדאגי, הוא תמיד גונב ואני תמיד מוסיף לו לחשבון'. ואז הבנתי שהיא מסתכלת. שאכפת לה. שהיא אמביציוזית מאוד. לא לכל הילדים שלי היו התכונות האלה. הם מוכשרים לדברים אחרים. כשעופרה התאמנה בשחייה, אחרי שנתיים היא היתה סגנית אלופת ישראל. לעירית היה כישרון טבעי טוב יותר לשחייה, אבל לשחות כל יום יותר מ־10 ק"מ לא כל אחד יכול. עקבתי אחרי עופרה כל הזמן. היתה לי אחריות גדולה מאוד בהחלטה להעביר לה את התפקיד. זו לא היתה החלטה פשוטה".

במבט לאחור, היית משנה משהו בחיים שלך?

"לא. בכל יום, גם עם הצרות, קמתי עם חדוות היצירה. הייתי עושה הכל אותו הדבר. לאן שרציתי להגיע הגעתי, אפילו רחוק יותר. לא חלמתי שאגיע לברזיל, לא חלמתי שאראה מפעלי ענק עם המון מוצרים. איזו גאווה זאת, אי אפשר להסביר בכלל. זה עושה לי את החיים. יש אנשים שכל יום מסתכלים מה המחיר של החברה שלהם בבורסה או כמה כסף יש להם בבנק. אותי זה לא מעניין, מעניין אותי להיות ראשון. גם כשאני הולך בבוקר בים - אם עוקפים אותי, אני לא אוהב את זה. בגיל 80 אתה לא יכול לעשות מה שעושה בן 16, אבל זה לא משנה את האופי שלי".

ועכשיו לאן אתה מפליג?

"לקרואטיה, עם המשפחה. אני חולה ים. גם אוהב לדוג. הייתי אמור להיות ימאי לפני שנכנסתי לעסק של ההורים, אבל נשארתי קרוב, חלב ומים זה לא רחוק. ולשמחתי חלק גדול מהחלומות שלי מתגשמים. אפילו יותר מדי. גם ליאכטה שלי קראתי Lucky me".