הון אנושי: נפל בדיוק בזמן

בחמישי בערב התכנסה קבוצה מצומצמת של חברי אגודת ידידי תיאטרון גשר כדי לצפות בהצגה "נופל מחוץ לזמן", עיבוד לספרו של דויד גרוסמן. כמו הספר, גם ההצגה מנסה להתמודד עם גיהינום השכול. את הספר כתב גרוסמן לאחר שבנו אורי נפל במלחמת לבנון השנייה. כשעה אחרי שהסתיימה ההצגה החלה המתקפה הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה והשכול שהוצג בתיאטרון הפך למציאות.

כשפגשתי את עו"ד אלי זהר נזכרתי שעם ידידי התיאטרון נמנה בעבר אהוד אולמרט. תהיתי האם היינו מגיעים לסבב לחימה נוסף לו אולמרט, שטען שהוא על סף הסכם כולל עם הפלסטינים, היה נשאר ראש ממשלה. זהר מאמין כנראה שהיינו נמנעים מכך: "דעתי ברורה בנושא, וגם העובדות מדברות בפני עצמן", אמר.

ישראל מקוב (במרכז) עם בלה לוסטיג ואלכסנדר לנדסברג. "תראה את ביבי. מאופק"

יו"ר אגודת הידידים של תיאטרון גשר ישראל מקוב, שהוא גם יו"ר גיוון אימג'ינג, אמר: "תראה את ביבי. הוא היה בעמדה התקפית, אבל עכשיו כשהוא מנהל את המדינה הפרספקטיבה שלו השתנתה, ואני מאוד מתרשם מהאיפוק שלו".

בין הנוכחים פגשתי את יו"ר קבוצת הביטוח הראל יאיר המבורגר, ששוחח עם מיכה גייגר מקרן שמרוק. המבורגר אמר לי שקרא את הכתבה שלי ב"מוסף כלכליסט" מהשבוע שעבר על דירות היוקרה שהפכו לדירות רפאים. הוא התרשם אבל חש חובה לתקן אותי: "במגדל רוטשילד 1 גר חברי איתן ורטהיימר מזה זמן, ואני מכיר עוד אנשים שגרים במגדלים. אבל דירות הרפאים בירושלים הפתיעו אותי".

גייגר הוסיף: "אנחנו גרים במגדל G, והבניין מאוכלס". אמרתי לו שבאמת התרשמתי שהמגדל בפינת הרחובות שאול המלך ואבן גבירול בתל אביב יותר מאוכלס ממגדלים אחרים, אבל לא אמרתי לו שגם שם יש הרבה דירות מוחשכות. "בכל מקרה", הוא אמר, "אצלנו גם גרות דמויות מוכרות כמו אהוד ברק". שאלתי אותו אם שרי אריסון עברה לגור בפנטהאוז שפורסם שרכשה בבניין, וגייגר אמר: "בינתיים לא, ואין לי מושג אם היא תעבור".

מיכה גייגר. שרי לא באה

אחר כך פגשתי את אלכסנדר לנדסברג, יו"ר סנו ובנו של ברונו לנדסברג. שאלתי אותו לשלום אביו, יקיר המדור. "אבי בבית חולים אבל מצבו משתפר, הוא יוצא מדי פעם להתאוורר", סיפר אלכסנדר. מסרתי לו איחולי החלמה. וזה המקום גם למסור את תנחומיי למשפחת שמלצר ולמשפחת עזריאלי - שלמה שמלצר ודוד עזריאלי אף פעם לא חששו לומר דברים כנים בפומבי, ונוכחותם במדור תחסר.

"דווקא בזמן מלחמות ישנה עלייה ניכרת בצריכת המוצרים שלנו. אין לי הסבר לזה אבל זאת עובדה", המשיך לנדסברג.

ההצגה שביים יחזקאל לזרוב התחילה לבסוף, ונטתה לכיוון האקספרימנטלי. בתחילתה ניתנו לכל צופה אוזניות, והקהל הוזמן לעלות לבמה דרך כניסה צדדית ולהקיף את דורון תבורי וליליאן רות שגילמו אב ואם שכולים. הם דיברו בלחש וקולם נשמע באוזניות. האב הודיע לאם שהוא נוסע למקום שנקרא "שם", אל בנו המת. אחר כך עבר הקהל לקדמת האולם כשהשורות שמאחוריו ריקות. דמויות של הורים שכולים נעו בחלל והקהל סובב את ראשו קדימה ואחורה.

אברהם ורותי אסף. פצצה משלנו

ישבתי ליד אברהם אסף (לולו), יו"ר חברת אמנת, שסיפר לי שהחברה שלו היתה אחראית על בניית הכור באיספהאן באיראן. "המזל שלנו", אמר, "שחומייני עלה לשלטון ב־79' ולא כמה שנים מאוחר יותר. אחרת היתה להם פצצת אטום שאנחנו היינו בונים". הזכרתי שגם את החמאס אנחנו יצרנו, אבל ההצגה המשיכה והקהל התבקש לעלות ליציע.

לקראת סוף ההצגה אמרה זיוה להט, אשתו של ראש עיריית תל אביב לשעבר שלמה להט (צ'יץ), לחברה שישבה לידה: "אני לא מבינה מה רוצים ממני. זאת הצגה למבקרי תיאטרון". ייתכן שהיא צודקת: קשה לתאר בדרכים אמנותיות את הסבל והייסורים של ההורה השכול. השידורים מההלוויות ומבתי הנופלים בימים שאחרי כן היו מזעזעים ומטלטלים הרבה יותר מההצגה בתיאטרון גשר.