גיוס חובה

הילדים בשכונה מכירים היטב את הכלל השווה זהב: "נותנים לך — תיקח, מרביצים לך — תברח". הכלל הזה שינה צורה בגרסת שוק ההון, אך המשמעות נותרה בעינה: "מגייסים כשאפשר, ולא כשצריך". האומנם? בין החברות שההנפקה שלהן נדחתה יש כאלה שהגיעו לשוק ההון לא רק כי "אפשר", אלא בעיקר כי "צריך".

עבור חברות כמו אלקטרה נדל"ן, שהנזילות שלה הוגדרה על ידי חברת הדירוג S&P מעלות כ"פחות מהולמת", גיוס אג"ח אינו בחזקת פריבילגיה, אלא הכרח לצורך מיחזור החוב הקיים. הנזקים מביטולי ההנפקות בשוק ההון מקבלים משמעות כפולה ומכופלת לנוכח העובדה שבשנתיים האחרונות, גם הבנקים לא מתלהבים להעמיד אשראי לחברות ומעדיפים להגדיל את פעילות האשראי שלהם מול משקי הבית והעסקים הקטנים.

במילים אחרות, כשהבנקים סירבו בנימוס להעמיד אשראי לחברות הציבוריות, בשוק ההון קיבלו אותן בזרועות פתוחות. כעת, כשגם בשוק ההון סגרו את הברז, החברות מוצאות את עצמן קירחות מכאן ומכאן.

חריקת הבלמים בשוק ההנפקות עשויה באופן מפתיע דווקא להיטיב עם אותן חברות שבחרו לעלות על גל הגיוסים רק מפני שאפשר, וללא תוכנית סדורה לשימוש בתמורת ההנפקה. כסף ששוכב בחשבון הבנק נותן הרבה ביטחון, אבל גם עולה הרבה, לנוכח רמות הריבית הנמוכות במשק.

החברות הציבוריות יכולות להתעודד מכך ששוק ההנפקות בבורסה אינו חלון הזדמנויות שנסגר, אלא דומה יותר במהותו לדלת מסתובבת. במוקדם או במאוחר יסתיים המבצע הצבאי בעזה. בשוך הקרבות, המשקיעים המוסדיים יאלצו להתמודד עם אותה בעיה — יתרות מזומנים גבוהות שלא נמצאות עבורן השקעות ראויות.

כשזה יקרה, שוב תסתובב הדלת של שוק ההון על צירה. המזומנים שהצטברו בשבועות האחרונים יתדפקו שוב על דלתות החתמים, וייערמו לכדי ביקושי יתר בהנפקות אג"ח, שספק רב אם התשואה עליהן מפצה על הסיכון שבהן.

צילום: שאטרסטוק