חקר ביצועים: השבוע של ראובן ריבלין, אורי אריאל והמונדיאל

הנשיא האחרון

מערכת הבחירות לנשיאות שהסתיימה השבוע, עד יום הבחירה עצמו ובמהלכו, מוכיחה היטב את הצורך בביטול המוסד הזה. כל תחלואיה של הפוליטיקה הישראלית התנקזו באופן מזוקק ביותר לתהליך שנועד לבחור את האזרח מספר אחת, שאמור לאחד את כולנו. במקום סמל למה שטוב בישראל, קיבלנו תהליך שמסמל את מה שרע. אגב, אם כבר מבטלים מוסדות מיותרים, כדאי לבטל גם את ההצבעה החשאית, שאפשרה את דרמת הבגידות והשקרים הנוכחית. בסמיכות סימבולית, לצדה של הצעת החוק לביטול מוסד הנשיאות מונחת היום על שולחן הכנסת גם הצעת החוק לקידום המתת החסד. והרי גם מוסדות מסוימים זכאים להמתת חסד. יחי הנשיא האחרון של מדינת ישראל.

משה גורלי

רובי ריבלין ומאיר שטרית צילום: אלעד גרשגורן, גיא אסייאג

גאפ עוברת למיאנמר

חברת האופנה האמריקאית גאפ הודיעה השבוע על העברת ייצור הבגדים למיאנמר (בורמה), ובכך הצטרפה למספר גדל של חברות שעוברות לייצר במדינה במקום בבנגלדש, שם הפיקוח גובר והשכר עולה. זה עוד שלב במירוץ בן 200 השנה בעקבות הייצור הזול. אבל מה יקרה כשגם במיאנמר יתחילו לדאוג לזכויות העובדים, לתנאים ולשכר? נראה כי אחרי שעברו את כל המדינות האפשריות במזרח הרחוק, לתאגידים לא תהיה ברירה אלא להגיע לאפריקה. היבשת המסוכסכת והפצועה תציב אתגרים קשים לתיעוש הקפיטליסטי, אבל הוא כבר התגבר על כאלו בעבר. אולי דווקא הצורך לייצר בגדים זולים יוביל סוף סוף את העולם השבע להתחיל לחתור לקצת שקט, שלום ובריאות לתושבי היבשת המוכה בעולם.

רן אברמסון

iOS 8 עתיד נוח וצר

בלב מערכת ההפעלה החדשה של אפל לאייפון ולאייפד, iOS 8, נמצא מסך שמרכז את כל ההתראות, מאימייל חדש עד תמונה מעניינת באינסטגרם - וגם מאפשר להגיב לעדכונים היישר מהמסך הזה. מאט הונאן מהמגזין הטכנולוגי "Wired" מעריך שזהו תחילתו של שינוי משמעותי שחורג מהמלחמות הרגילות במערכות ההפעלה: במקום הרבה אפליקציות שצריך לעקוב אחריהן ופיד חברתי עמוס בזבל, יהיה לנו דף בית חדש לחיים הווירטואליים. זה חזון נוח ויעיל, אבל הוא יהפוך את עולמנו לצר עוד יותר. בעולם כזה, של מסך אחד כולל הכל, הסיכוי שניחשף לתכנים שלא תכננו להיחשף אליהם ממשיך להצטמצם, וההתמכרות תתחזק. אם זה הכיוון, אנחנו עומדים לקבל בסמארטפונים בית חדש שלא נוציא ממנו את האף.

דור צח 

השקת IOS 8

אריאל מתעלם מהבעיה האמיתית

לכאורה, הנה עוד צעד ממשלתי להתמודדות עם משבר הדיור: בתחילת השבוע אושרה ההצעה של שר הבינוי והשיכון אורי אריאל להגדיל את מכסת העובדים הזרים בענף הבנייה מ־8,000 ל־15 אלף. מצוין, ומנותק מהמציאות. בישראל יש כיום כ־4,500 פועלי בניין זרים בלבד. התקנים לעוד 3,500 נותרים ריקים, בגלל החלטת ממשלה אחרת שלפיה את הפועלים אפשר להביא רק ממדינות מסוימות, אלה שאיתן יש לישראל הסכם בילטרלי בעניין. וכאלו יש רק שתיים, בולגריה ומולדובה. לא מספיק בשביל 8,000 תקנים, בטח לא בשביל 15 אלף. משרדי החוץ והפנים מנסים כבר שנים להרחיב את ההסכמים, למשל להסדיר אחד עם סין, ונכשלים בשל ויכוחים מינהליים כאלה ואחרים. אם רוצים להקל על הבנייה, אולי כדאי להתמודד עם הבעיה האמיתית ולא להדביק פלסטר על פצע פיקטיבי?

טל פמסון

הדוכנים נפתחים

מצרכים לאייטם על שבוע הספר השנה: 30% נוסטלגיה (פעם היינו "עם הספר" ושבוע הספר היה חגיגה. נגיד), 40% חוק הספרים (זה טוב? זה רע? הרי אפשר לכתוב על זה תלי מילים. אף אחד עדיין לא יודע מה יעשה החוק לשוק, אבל הכיוון המסתמן בהחלט לא חיובי), 20% תקווה (אולי עכשיו, עם חוק הספרים, שבוע הספר יחזור להיות חגיגה של מיטב הספרות העברית בהנחה קלה. ואולי חדי קרן יתחילו להסתובב בכיכר בשאר השנה), 10% בקרת מציאות (תכלס, שבוע הספר הוא כמו כוסות רוח למת. אמנם קורים בספרות העברית דברים יפים מאוד, הספרים של מתן חרמוני למשל, אבל עושה רושם שרק למעט באמת אכפת).

מיכל פלד פליישר

שבוע הספר העברי בכיכר רבין

לפיד אֵיפָה וְאֵיפָה

ליאיר לפיד יש אג'נדה. בכל הנוגע לשכר הבכירים במוסדות הפיננסיים, לא היה כאן שר אוצר נחוש ממנו. החוק להגבלת השכר ל־3.5 מיליון שקל הוא עדיין הצעה, אבל לפיד מצפה מהשוק ליישר קו ועושה את המוות למנהלים שמתעלמים מהמסר החד־משמעי ומאשרים לעצמם עכשיו הסכמי שכר מפנקים. זה מצוין, אבל חבל שאת ה"אין הנחות" שלפיד מנסה להחיל בכל הנוגע לשכר הבכירים הוא לא מחיל בבית, על מהלכים שהוא מוביל בעצמו. למשל, יצירת נבחרת דירקטורים שתשפר את השירות הציבורי ושרק מתוכה ייבחרו הדירקטורים והיו"ר. השבוע אישר דירקטוריון מקורות את מינויו של מרדכי מרדכי ליו"ר, אף שאינו משתייך לנבחרת. ההסבר של המדינה היה שהתהליך פשוט החל לפני הקמת נבחרת הדירקטורים. כשמנהלי הבנקים אומרים את זה, הם חוטפים מלפיד. למה כשהמדינה אומרת את זה זה בסדר?

גולן פרידנפלד

המונדיאל רקוב מן היסוד

ספ בלאטר, נשיא פיפ"א, הוא אחד האנשים השנואים בעולם. אין שורה אחת בטוויטר שלו שלא גוררת עשרות אם לא מאות תגובות נאצה. כתבות עליו, מאינדונזיה עד בריטניה, מוציאות מהטוקבקיסטים שלל קללות, ובברזיל, שבה ייפתח היום המונדיאל, הוא כבר כונה "גנב", ודמותו השנואה מככבת בציורי הגרפיטי שזועקים מחאה מקירות הפאבלות. אבל העסקנים של העולם השלישי אוהבים אותו. הוא מזרים להם יותר מ־250 מיליון דולר בשנה לפיתוח הכדורגל במדינות שלהם, הם לוקחים את רוב הכסף אליהם ומגנים עליו בחירוף נפש, והוא זוכה לשלוט בהתאחדות הכדורגל העולמית עוד ועוד, למרות פרשות השחיתות שנחשפות כל הזמן. פעם פיפ"א נלחם על העצמאות המשפטית שלו כדי ש"לפוליטיקה לא תהיה השפעה". היום הניצחון במלחמה ההיא שם את הארגון מעל החוק, ומאפשר לבלאטר ולשאר המושחתים להמשיך להרוס את הכדורגל ולנפח את הכיס. ובלאטר הוא הוא, בסופו של דבר, הפנים של המונדיאל. אני שונא את המונדיאל.

אוריאל דסקל

ספ בלאטר נשיא פיפ"א צילום: איי אף פי

שעות העבודה למה להתיישר עקום

משרד האוצר הודיע השבוע כי עובדי מדינה יקבלו שכר גם על השעות שהם עובדים בבית, אחרי שהילדים נרדמים, בערב, על חשבון הבילויים, הקריאה, הספורט, הזמן הזוגי. המהלך אמור להקל על השתלבות הורים בשוק העבודה ובעיקר להתאים את התגמול לעולם העבודה המודרני. אלא שעולם העבודה המודרני רקוב מן היסוד. לא צריך לתקן דברים ביחס אליו, צריך לתקן אותו ביחס לדברים בריאים יותר. ראוי לתגמל אנשים על עבודתם, אבל המהלך הזה מקבע את הנורמות האיומות שלא מפרידות בין עבודה לשעות פנאי, בין בית למשרד. יום העבודה הרי אינו מסתיים לעולם, ועכשיו עוד בחסות משרד האוצר.

שאול אמסטרדמסקי