הגיק שתיכנת את החץ של קופידון
כשכריס מק'קינלי הבין שחיי הזוגיות שלו לא זזים לשום מקום, הוא לקח את כל מה שלמד בדוקטורט במתמטיקה ופיצח את אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid. סיפור שמתחיל במעבדה ונגמר בטבעת
07:0702.06.14
השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשהמחשב של כריס מק'קינלי צפצף לפתע. הוא היה ער באותו זמן. בקיוביקל קטן בקומה החמישית בבניין הפקולטה למתמטיקה ב־UCLA, הוא ניצל את שעות הלילה כדי לסחוט את המקסימום ממחשב־על שיושב בקולורדו. בזמן שבחלון אחד המחשב המרוחק התאמץ לטובת הדוקטורט של מק'קינלי - שעוסק בעיבוד מידע בקנה מידה גדול ושיטות נומריות מקבילות - בחלון השני התרחש אירוע נדיר: הודעה נחתה בתיבת הדואר שלו באתר ההיכרויות OkCupid.
מק'קינלי (35), צנום ופרוע שיער, היה אז אחד מ־40 מיליון האמריקאים שמחפשים אהבה באתרים כמו Date־J, Match.com ו־Harmony־e. תשעה חודשים חלפו מפרידתו מבת זוגו הקודמת, ומאז חיפש חברה חדשה. לשווא. הוא שלח עשרות פניות מתחנחנות לנשים שהאלגוריתמים של OkCupid סימנו כמתאימות עבורו באזור מגוריו בלוס אנג'לס, אבל בדרך כלל לא זכה לתשובה. מספר הדייטים שאליהם יצא מק'קינלי הסתכם בשישה.
כריס מק’קינלי אבל באותו לילה ביוני 2012, כשבחלון אחד טחן הקומפיילר מאות שורות של שפת מכונה, ובחלון השני המתין הפרופיל העקר שלו באתר ההיכרויות, מק'קינלי הבין שהוא עושה טעות: הוא ניגש לשידוכים ברשת כמו כל משתמש אחר. במקום זאת, הוא צריך לעשות זאת כמו מתמטיקאי.
OkCupid הוקם ב־2004 בידי סטודנטים למתמטיקה מהרווארד. האתר משך את תשומת לבם של מחפשי הזוגיות בזכות הגישה החישובית שלו לשידוכים. מנויי האתר התבקשו לענות על שלל שאלות אמריקאיות בנושאים מגוונים, החל בפוליטיקה, דת ומשפחה וכלה באהבה, סקס וסמארטפונים. המאגר מכיל אלפי שאלות, והמשתמשים עונים בממוצע על 350 מהן: "מה יעניין אתכם בסרט?" או "כמה חשיבות אתם מייחסים לדת/לאלוהים בחייכם?".
המשתמש לא רק עונה על השאלה, אלא גם מציין אילו תשובות מקובלות עליו מצד בן הזוג המבוקש ומדרג את חשיבות הנושא בסולם של חמש דרגות, מ"חסרת משמעות" ועד "הכרחית". מנוע השידוכים של OkCupid משתמש בנתונים כדי לחשב את מידת ההתאמה באחוזים של שני בני זוג. התאמה של 100% אינה אלא הנשמה התאומה שלך.
אלא שבין מק'קינלי לנשים של לוס אנג'לס הפרידה תהום מתמטית: האלגוריתמים של OkCupid מתבססים רק על השאלות שעליהן בחרו לענות שני בני הזוג הפוטנציאליים, והשאלות שמק'קינלי בחר בצורה שרירותית למדי התבררו כלא־פופולריות. 2 מיליון נשים יש בלוס אנג'לס, 80 אלף מהן חברות ב־OkCupid. אבל כשסרק את מספר בנות הזוג שהוצעו לו גילה מק'קינלי שפחות ממאה זכו לציון של יותר מ־90% התאמה. באתר שבו מידת ההתאמה קובעת את הנראות שלך, מק'קינלי היה בעצם רוח רפאים.
הוא הבין שהוא חייב להקפיץ את מספר הנשים המתאימות לו. ובמקום להתיישב ולענות על עוד כמה שאלות, הוא חשב על דרך מתמטית שתעשה זאת טוב יותר: אם יגלה באמצעות דגימה סטטיסטית אילו שאלות חשובות לנשים שהוא מעדיף, הוא יוכל ליצור לעצמו פרופיל חדש שיענה בכנות רק על אותן שאלות. הוא יוכל להתאים לכל אשה בלוס אנג'לס שעשויה להיות האחת בשבילו, ולהתחמק מכל השאר.
רובוט בעקבות אשה
גם ביחס למתמטיקאים, מק'קינלי הוא סיפור מיוחד. הוא גדל בפרבר של בוסטון, וב־2001 סיים את לימודיו במכללת מידלברי בוורמונט עם תואר בסינית. באוגוסט החל לעבוד במשרה חלקית כמתרגם מסינית לאנגלית, בחברה שמשרדיה היו בקומה ה־91 במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. חמישה שבועות מאוחר יותר, ב־11 בספטמבר, הוא היה צריך להגיע לעבודה בשתיים בצהריים. כשהמטוס פגע במגדל הצפוני ב־8:46, הוא עוד ישן בבית.
"אחרי זה שאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי", הוא אומר. חבר מאוניברסיטת קולומביה הכניס אותו לקבוצה־בת של חבורת הבלק ג'ק המפורסמת מ־MIT, ובשנים הבאות דילג בין ניו יורק ללאס וגאס, ספר קלפים והרוויח עד 60 אלף דולר בשנה.
ההתנסות הציתה בקרבו עניין במתמטיקה יישומית, ובסופו של דבר גרמה לו לעשות תואר שני ושלישי בתחום. "אפשר להשתמש במתמטיקה בכל מיני הזדמנויות", הוא אומר. "אפשר להסתכל על משחק חדש - כמו פוקר פאי גו - ואז ללכת הביתה, לכתוב איזו תוכנה ולעלות על אסטרטגיה מנצחת למשחק".
עכשיו החליט לעשות זאת למען האהבה. ראשית הוא היה זקוק לנתונים. בזמן שהדוקטורט שלו המשיך לרוץ בצד, מק'קינלי פתח תריסר חשבונות מזויפים ב־OkCupid וכתב סקריפט בשפת התכנות פייתון כדי להפעיל אותם. הסקריפט חיקה את הפעולות שמק'קינלי אמור היה לעשות באופן ידני: למצוא פרופילים של נשים בפלח הדמוגרפי שעניין אותו - נשים הטרוסקסואליות ודו־מיניות בנות 25 עד 45 - לבקר בעמודים שלהן, ולגרוף כל פיסת מידע זמינה מהפרופיל שלהן: מוצא אתני, גובה, מעשנת או לא, מזל אסטרולוגי. "כל השטויות האלה", אומר מק'קינלי.
המידע החשוב היה כמובן התשובות של אותן נשים לשאלות הסקר, אבל כדי לגלות אותן נדרש מק'קינלי לעשות עבודת בילוש תכנותית נוספת. המשתמשים ב־OkCupid יכולים לראות את התשובות של האחרים רק לשאלות שהם ענו עליהן בעצמם. לכן, מק'קינלי תכנת את הרובוטים הווירטואליים (בוט) שלו שיענו על כל שאלה באופן אקראי - הוא ממילא לא השתמש בפרופילים החדשים כדי למשוך נשים, כך שלא היתה משמעות לתשובות. לאחר שענו על שאלה, נחשפו התשובות של הנשים, והבוטים העתיקו את התשובות למאגר הנתונים שהלך ונבנה.
מק'קינלי התבונן בסיפוק כיצד הבוטים עושים את מלאכתם, אלא שלאחר שאסף כאלף פרופילים הוא נתקל במכשול הראשון. ב־OkCupid יש מערכת שמטרתה למנוע בדיוק קצירת מידע מהסוג הזה: היא מזהה בקלות את קצב הגישה הגבוה לפרופילים המאפיין משתמשים שהם בעצם תוכנות. בזה אחר זה, הבוטים שלו נחסמו מן האתר.
המשימה החדשה שלו היתה לאמן את הבוטים לפעול בצורה אנושית. הוא פנה לידידו סם טוריסי, מדען מוח שלאחרונה לימד את מק'קינלי מוזיקולוגיה בתמורה לשיעורים במתמטיקה מתקדמת. טוריסי משתמש ב־OkCupid בעצמו, והוא הסכים שמק'קינלי יתקין במחשב שלו תוכנת ריגול שתעקוב אחר אופן השימוש שלו באתר.
בעזרת הנתונים שהתקבלו תכנת מק'קינלי את הבוטים שלו לחקות את תדירות ההקלקות ומהירות ההקלדה של טוריסי. הוא הביא עוד מחשב מהבית וחיבר אותו לקו האינטרנט המהיר של הפקולטה למתמטיקה כדי שיוכל לרוץ ללא הפרעה 24 שעות ביממה.
בין שני אשכולות
לאחר שלושה שבועות קצר מק'קינלי 6 מיליון שאלות ותשובות מ־20 אלף נשים אמריקאיות. התזה שלו נדחקה הצדה בעודו צולל אל תוך הנתונים. במרבית הלילות ישן בקיוביקל הצפוף והקודר במשרד. כשרצה לישון היה פורס מזרן דק על השולחן.
לאחר איסוף הנתונים התפנה מק'קינלי לשלב הבא: קיבוצן של הנשים על פי מידת הדמיון ביניהן לכמה קבוצות מובחנות. לצורך כך היה עליו לזהות דפוסים חוזרים בנתונים. פריצת הדרך הגיעה כשכתב גרסה משלו לאלגוריתם של מעבדות בל שנקרא Modes־K. האלגוריתם ששימש ב־1998 לניתוח יבולי סויה חולים, לוקח נתונים קטגוריים ומגבש אותם לקבוצות לפי המספר שקובעים לו: הרבה קבוצות קטנות או מעט קבוצות גדולות.
מק'קינלי שיחק עם החוגה ומצא נקודת שיווי משקל טבעית שבה התגבשו 20 אלף נשים לשבעה מקבצים סטטיסטיים מובחנים, על בסיס נתוניהן הדמוגרפיים, השאלות שבחרו והתשובות שנתנו. "התלהבתי בטירוף", הוא אומר, "זה היה רגע השיא של יוני".
הוא הגדיר לבוטים שלו משימה חדשה: איסוף דגימה חדשה של 5,000 נשים בלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו שנרשמו ל־OkCupid בחודש האחרון. נתוני הדגימה החדשה הועברו גם הם ב־Modes־K ואישרו את הדפוס המקורי.
כעת היה על מק'קינלי להבין איזו מאותן שבע קבוצות הכי מתאימה לו. הוא בדק כמה פרופילים בכל אחת מהן: אחת היתה צעירה מדי, שתיים מבוגרות מדי, השלישית נוצרייה מדי. אבל מקבץ אחד תפס אותו במיוחד: אשכול שנשלט בידי נשים יצירתיות באמצע שנות ה־20 לחייהן - היפסטריות ו"אינדיות" שעוסקות במוזיקה ואמנות. זה היה מקבץ הזהב שלו, ערימת השחת שבה ימצא את המחט שלו. איפשהו בתוך אוסף הפרופילים המובחן הזה ממתינה לו אהבה אמיתית.
למעשה, גם האשכול השכן נראה מגניב - נשים מעט מבוגרות יותר בעלות מקצוע יצירתי כמו עורכות ומעצבות. הוא החליט ללכת על שניהם. ראשית, הוא ניתח את הטקסט המופיע בפרופילים בהם, כדי ללמוד מה מעניין את הנשים האלו. הוא גילה שהוראה היא נושא פופולרי, ולכן הדגיש את עבודתו כמרצה למתמטיקה.
אך העיקר היה הסקר. הוא איתר את 500 השאלות הפופולריות ביותר בשני האשכולות וענה עליהן בכנות: הוא לא רצה לבנות מערכת יחסים עתידית על בסיס שקרים ממוחשבים. עם זאת, הוא נעזר באלגוריתם למידה חישובית בשם adaptive boosting כדי לגלות כמה חשיבות עליו לייחס לכל תשובה, באותו סולם בין 1 ל־5.
נתונים כמו שלך לא ראיתי
על בסיס הנתונים שקיבל יצר שני פרופילים: האחד נועד להיות מותאם באופן אופטימלי לקבוצה א', והשני לקבוצה ב'. באחד הציג תמונה שלו מטפס על הר, ובשני תמונה שבה הוא מנגן על גיטרה בהופעה. על השאלה "ללא קשר לתוכניות שלך לעתיד, מה מעניין אותך יותר היום - סקס או אהבה?" השיב, כמובן, "אהבה". אבל בהתאם להוראות המחשב, עבור האשכול הצעיר דירג את התשובה כ"חשובה מאוד", ואילו עבור המקבץ השני העלה את רמת החשיבות ל"חובה".
לאחר שענה על השאלה האחרונה, הוא חיפש ב־OkCupid נשים בלוס אנג'לס וקיבל רשימה ממוינת לפי מידת ההתאמה שלהן אליו. בראש הרשימה ניצבו נשים עם התאמה של 99%. מק'קינלי גלל את הרשימה מטה... ומטה... לנגד עיניו עברו שמותיהן של עשרת אלפים נשים מלוס אנג'לס, כולן עם התאמה של 90% ומעלה.
עוד שלב אחד נותר למק'קינלי כדי למשוך תשומת לב. חברי OkCupid מקבלים התראה כשמישהו בודק את הפרופיל שלהם. הוא כתב תוכנה נוספת, המבקרת בפרופילים של הנשים שדורגו כמתאימות ביותר עבורו, ואותן מיין לפי גיל: ביום שני אלף נשים בנות 41, ביום שלישי אלף נשים בנות 40 וכן הלאה עד גיל 27, לשם הגיעה התוכנה כעבור שבועיים. 400 נשים ביום השיבו בביקור בפרופיל שלו. והמסר התחיל לחלחל.
"עד כה לא נתקלתי במישהו עם כאלה מספרים מנצחים", כתבה אחת. "יש גם משהו בגבר מחוספס עם כישרון למספרים... חשבתי שכדאי להגיד שלום". "היי - הפרופיל שלך ממש הרשים אותי", כתבה אחרת. "אני חושבת שיש לנו די הרבה במשותף, אולי לא במתמטיקה אבל בטוח שבהרבה דברים טובים אחרים!" ואשה שלישית כתבה: "אתה באמת יכול לתרגם מסינית? למדתי קצת אבל לא הצלחתי כל כך".
החלק המתמטי בחיפושו של מק'קינלי הסתיים. כעת הגיע הזמן להוציא את המחקר לשטח - עליו לצאת לדייטים.
אליסון לא עונה
ב־30 ביוני התקלח מק'קינלי בחדר הכושר באוניברסיטה וחצה את העיר בניסאן החבוטה שלו לדייט הנתונים הראשון שלו. שילה היתה מעצבת אתרים מהאשכול הראשון, של הטיפוס האמנותי הצעיר. הם נפגשו לארוחת צהריים בבית קפה בפארק אקו. "זה היה מבהיל", אומר מק'קינלי, "עד לאותו רגע זה היה תרגיל אקדמי". בסוף הדייט לשניהם היה ברור שאין ביניהם משיכה.
למחרת יצא מק'קינלי לדייט השני, הפעם עם עורכת בלוג נאה מהאשכול השני. הוא תכנן הליכה רומנטית מסביב לאגם בפארק אקו, אבל האווירה היתה כבדה. היא קראה פרוסט וראתה את חייה באור קודר. "זה היה די מדכא", הוא אומר. בדייט השלישי הוא נפגש בבר בשכונה הקוריאנית עם אליסון מאשכול ב', סטודנטית למחזאות עם קעקוע של ספירלת פיבונאצ'י על הכתף. הוא השתכר מבירה קוריאנית והתעורר למחרת בבוקר בקיוביקל שלו עם הנגאובר כואב. הוא שלח לאליסון מסרון ב־OkCupid אבל היא לא חזרה אליו.
הוא נפגע, אבל עדיין קיבל 20 מסרים מדי יום. הפרופיל שהעניק לו המחשב הפך את החיפוש אחר בת זוג למשחק אחר לגמרי. הוא היה יכול להתעלם ממסרים גרועים של שורה אחת. הוא ענה לפניות שהפגינו חוש הומור או שהציגו קורות חיים מעניינים. בעבר, כשהיה היוזם, הוא היה מחליף שלושה עד חמישה מסרים עד הדייט. כעת היה שולח תגובה יחידה: "את נראית מגניבה. רוצה להיפגש?".
כשהגיע לדייט ה־20 התחיל לשים לב למשתנים סמויים יותר. למשל, בקבוצה הצעירה לכל הנשים היו לפחות שני קעקועים והן חיו בצד המזרחי של לוס אנג'לס. למספר יוצא דופן של נשים מהקבוצה השנייה היו כלבים בינוניים שהן העריצו.
הדייטים הראשונים היו מתוכננים היטב, אולם ככל שהתקדם החל להסתפק במפגשים לא רשמיים לארוחת צהריים או קפה, ולעתים קרובות דחס שני דייטים ביום. הוא פיתח שורה של כללים שסייעו לו לשרוד את מרתון חיפוש האהבה. לא לשתות יותר, זה דבר ראשון. לסיים את הדייט כשהוא מסתיים - לא למרוח אותו. ובלי סרטים או הופעות. "שום דבר שמסיט את תשומת הלב כלפי אובייקט שלישי", הוא אומר. "זה לא יעיל".
אחרי שבמשך חודש יצא באופן שווה לדייטים משני הפרופילים הגיע מק'קינלי למסקנה שהוא מבזבז יותר מדי זמן בנסיעות לצד השני של העיר כדי לפגוש את הנשים הצעירות מאשכול הקעקועים. הוא מחק את הפרופיל שפנה למקבץ א'. הוא התייעל, אך התוצאות לא השתנו. הקיץ התקרב, מאחוריו היו כבר יותר מ־55 דייטים - שכל אחד מהם תועד כמובן בקפדנות בחוברת במעבדה - רק שלוש פגישות הניבו דייט שני; רק דייט אחד הוביל לשלישי.
מרבית האנשים שנכשלים במציאת בת זוג מתמודדים עם בעיות של ביטחון עצמי. מצבו של מק'קינלי היה חמור יותר: היה עליו להטיל ספק בחישוביו.
הדייט שלכד אותי
ואז הגיע מסר מכריסטין טיאן וואנג, אמנית ופעילה נגד בתי הסוהר, בת 28. היא מצאה את מק'קינלי כשחיפשה בחורים בגובה מטר ושמונים עם עיניים כחולות בסביבת UCLA, שם למדה לתואר שני באמנות. היתה ביניהם התאמה של 91%. למעשה, הפרופיל שלה לא נכלל במאגר המקורי שבנה מק'קינלי, אולם היא התאימה לאשכול השני שעניין אותו: נשים בעלות מקצוע יצירתי, הממתינות לגבר הנכון ופעמים רבות יש להן כלב.
הם נפגשו בגן הפסלים בקמפוס. משם המשיכו לבר סושי סטודנטיאלי. הוא הרגיש מיד שזה זה. הם שוחחו על ספרים, אמנות, מוזיקה. כשהודתה שערכה כמה שינויים בפרופיל שלה לפני שפנתה אליו, הוא סיפר לה על המסע שלו אחר אהבה. את כל הסיפור. "חשבתי שזה אפל וציני", היא אמרה. "זה מצא חן בעיניי". זה היה דייט ראשון מספר 88 של מק'קינלי. אחריו הגיע עוד דייט, ועוד אחד. אחרי שבועיים שניהם הקפיאו את חשבונותיהם ב־OkCupid.
"אני חושב שמה שעשיתי זו פשוט גרסה קצת יותר אלגוריתמית, קצת יותר מבוססת למידה ממוחשבת ובקנה מידה גדול יותר, של מה שכולם עושים באתר", אומר מק'קינלי. כולם מנסים ליצור פרופיל אופטימלי - לו פשוט היו להם הנתונים שיאפשרו זאת.
שנה אחרי הדייט הראשון שלהם, נפגשתי עם מק'קינלי וטיאן וואנג בבר הסושי בווסטווד שבו נפגשו לראשונה. מק'קינלי השלים את הדוקטורט. הוא מלמד מתמטיקה ועובד על פוסט־דוקטורט במוזיקה. טיאן וואנג התקבלה למלגה של שנת לימודי אמנות בקטאר שבמהלכה הגיעה כמה פעמים לקליפורניה כדי לבקר את מק'קינלי.
לבקשתי, מק'קינלי הביא את חוברת המעבדה. טיאן וואנג מעולם לא ראתה אותה. עמוד אחר עמוד של נוסחאות ומשוואות בכתב ידו הצפוף של מק'קינלי ובסופן רשימה מסודרת של נשים ודייטים וכמה הערות קצרות על כל מפגש. טיאן וואנג עוברת עכשיו לראשונה, ברפרוף, על התיעוד. ב־24 באוגוסט הוא לקח שתי נשים לאותו חוף. "זה נורא", היא אומרת.
בעיני טיאן וואנג, התרגיל האקדמי של מק'קינלי על חשבון OkCupid הוא סיפור משעשע, אך כל המתמטיקה והתכנותים הם רק הקדמה לסיפור שלהם ביחד. הפריצה האמיתית במערכת יחסים מתרחשת אחרי שנפגשים. "אנשים הרבה יותר מורכבים מהפרופיל שלהם", היא אומרת, "כך שאיך שנפגשנו זה עניין די שטחי, אבל כל מה שקרה אחר כך אינו שטחי בכלל וטופח בעבודה רבה".
"זה לא שהיתה בינינו התאמה במערכת, ולכן עכשיו יש לנו מערכת יחסים נהדרת", מסכים מק'קינלי. "זה היה רק מנגנון שזימן אותנו לאותו חדר. היתה לי אפשרות להשתמש ב־OkCupid כדי למצוא מישהי". טיאן וואנג מתקוממת: "אתה לא מצאת אותי. אני מצאתי אותך", היא אומרת ונוגעת במרפקו. מק'קינלי עוצר וחושב ומודה בצדקתה.
לאחר שבוע טיאן וואנג שבה לקטאר. באחת משיחות הסקייפ היומיות ביניהם מק'קינלי שולף טבעת יהלום ומחזיק אותה מול המצלמה. היא מסכימה.
הם לא יודעים עדיין מתי יתחתנו. צריך עוד לבדוק מתי יהיה יום הנישואים המתאים ביותר.
