תני לי מחסה
בתוך 30 שנה בלבד הפכה היציבות התעסוקתית מנוהג שכובל את העובד ומגביל אותו לערך המרכזי בעיני מחפשי עבודה צעירים בארץ ובעולם
08:4327.05.14
בסוף הביטחון מנצח. הקביעה הזו, שמוכיחה את עצמה מדי שנה בוויכוחים האינסופיים על תקציב המדינה, נכונה כנראה גם לצעירים הישראלים, שרבים מהם היו שמחים לקבל טלפון מאגפי כוח אדם של רפאל או התעשייה האווירית ולחסות בצלן המסיבי של זרועות הביטחון. אבל עוד לפני הזרועות, הסטודנטים מחפשים ביטחון מסוג אחר: זה התעסוקתי. מסקר "כלכליסט" והמכללה למינהל עולה שביטחון תעסוקתי - צמד מילים שמכיל בתוכו ראש שקט ממחשבות על "מה יהיה מחר" ו"איך נסגור את המינוס" - משחק אצל הצעירים תפקיד מרכזי מאוד, מרכזי בהרבה מזה ששיחק בעבר.
"בסקר שנערך ב־1981 ובדק מה חשוב לישראלים במקום העבודה שלהם, ביטחון תעסוקתי הגיע למקום העשירי מתוך 11", אומר פרופ' יצחק הרפז, ראש המרכז לחקר ארגונים באוניברסיטת חיפה. "ב־1993 שאלנו את זה שוב, וביטחון תעסוקתי עלה למקום השישי. ב־2006, וגם בסקר הנוכחי, זה כבר מגיע למקום הרביעי. השינוי הזה מלמד רבות על השינוי בשוק העבודה הישראלי: ב־1981 לא הרגישו צורך בביטחון תעסוקתי כי לכולם היה כזה. כשהוא החל להיעלם הצעירים הרגישו את זה על גופם. חוסר הביטחון התעסוקתי, שרירות הלב והפיטורים המהירים - ששכיחים בעיקר בהייטק - גרמו לצעירים רבים שחשו בלתי פגיעים להבין שהם צריכים עוגן, הם צריכים יציבות. היום, כשהצעיר הישראלי שואל את עצמו 'איפה אני רוצה לעבוד?', הוא לא מנתק את זה מהשאלה 'איפה הביטחון התעסוקתי שלי יהיה הכי גדול, איפה אוכל לאזן בין העבודה לחיים הפרטיים, ואיפה אצליח לשלב את הכל בלי לדאוג כל הזמן מחרב הפיטורים'. במשוואה של הצעירים, משרדים ממשלתיים ותעשיות ביטחוניות שווים ביטחון תעסוקתי, וזה בא לידי ביטוי בסקר.
סניף של מקדונלד'ס בפריז. רשת המזון המהיר היא אחד המעסיקים המבוקשים בצרפת ובשבדיה צילום: בלומברג
קריסת ההסתדרות יצרה ואקום
לא רק התשובה לשאלה "מה חשוב לך בעבודה שלך?" השתנתה משנות השמונים: גם המעסיקים הנחשקים עצמם. סקר דומה בשנות השמונים היה מעמיד בראש את חברות היהלומים, חלק מחברות הביטוח שעשו זינוק יפה באותה תקופה, ומעל הכל את החברות הציבוריות בימים של טרום־ההפרטה.
"בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים היתה פריחה של חברות ממשלתיות כמו חברת החשמל, מקורות, כיל ואל על", אומר פרופ' יעקב ויסברג מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת בר־אילן. "ב־1978 החברות הממשלתיות בישראל העסיקו 180 אלף איש. הסקטור הפרטי היה חלש יחסית לעומת הסקטור ההסתדרותי שהכיל חברות כמו כור, אשר הציעה שכר גבוה מאוד למנהלים וכך משכה קצינים בכירים רבים שהשתחררו מהצבא. רוב העובדים קיבלו שכר דרך הסכמים קיבוציים למיניהם. באל על לבדה היו אז 12 אלף עובדים שניהלו את החברה, והיו להם הסכמי שכר שאף חברה דומה אחרת לא יכלה להציע. מבחינת התעסוקה, לחברות האלה לא היו אלטרנטיבות בשוק.
מפעל ECL בשנות השמונים. "בסקר מ־1981 איש לא התעניין בביטחון תעסוקתי. הוא היה מובן מאליו" "ההפרטה בחברות הציבוריות הובילה לכך שמ־180 אלף עובדים המספרים ירדו בסביבות שני שלישים. מהרגע שהן עברו לבעלות פרטית החלה מנטליות של ללכת למקומות אחרים, שנחשבו לקבועים ובטוחים יותר. בד בבד נחלשה ההסתדרות: ברגע שהוציאו את קופת חולים מההסתדרות, ב־1 בינואר 1995, זה הוביל להיחלשות הארגון בן לילה כי לעובדים לא היתה סיבה להתארגן. הסקטור ההסתדרותי בחברת העובדים נעלם, וזה השפיע גם על השוק ועל איך שהצעירים רואים אותו".
אחד הדברים החשובים ששינו את תמונת המצב היה הזינוק המהיר של שוק ההייטק. "ההייטק גרם לכך שמוצר יעלה לראש המדף ויירד ממנו לחלוטין בתוך שנתיים", אומר הרפז, "קמה אפליקציה חדשה ואתה יכול להיות לא רלבנטי. זה ערער מאוד את הקרקע של העובדים.
"המהפך הגדול הגיע במשבר הפיננסי של 2008: התפוצצות הבועה וחוסר הביטחון התעסוקתי לצד המחאה החברתית הובילו להתעוררות בכל מה שקשור להסתדרות ולרנסנס של איגודים מקצועיים. בשלוש השנים האחרונות הוקמו 90 ועדים ואיגודים שונים, דבר שאין לו אח ורע בכל העולם, וזה מראה לך כמה המועסקים מרגישים את חוסר הביטחון הזה. עובדים מתארגנים כשרע להם, לא כשטוב להם, ורוב הארגונים הללו קמו בסקטור הפרטי, שם יש אי־ודאות רבה. המודעות הזו לכוח של התארגנות עובדים באה לידי ביטוי גם בשאיפה הזו ליציבות".
דבר נוסף שניתן ללמוד מהסקר הוא שלמרות תנופת ההייטק של העשורים האחרונים, מעט מאוד צעירים מגדירים את עצמם כיזמים. "אם בשנות השמונים 17% מהצעירים דיברו על יזמות כעבודה מועדפת, היום מדובר על קצת פחות מ־20%", אומרת פרופ' דליה מור, דקאן בית הספר למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל. "המשמעות היא שגם אז וגם היום הם מעדיפים להיות שכירים בחברה גדולה".
איך אפשר להסביר את זה?
"בשביל יזמות צריך אומץ וביטחון ביכולות שלך, כי ברור לך כל הזמן שאתה גם יכול להיכשל".
בעולם דווקא מתרחקים מהמעסיק הממשלתי
נוכח המשבר הכלכלי הגלובלי, קל להאמין שהתמונה במדינות אחרות היא דומה ושבכולן הצורך ביציבות יתבטא בדרכים דומות. אבל הרפז, שהיה חבר בצוות מחקר השוואתי בינלאומי שבדק את שוקי העבודה בעולם, מגלה שהמקרה הישראלי הוא ייחודי. "אין כמעט אף מדינה שבה הסקטור הציבורי נחשק כל כך כמו בישראל - אולי למעט ארצות הברית, שם יש מקומות כמו נאס"א וה־FBI שנמצאים גבוה ברשימה", הוא אומר.
"התנאים הקשים והאכזריים של השוק הפרטי בולטים לעומת סקנדינביה ומערב אירופה. במדינות אירופה, כמו בישראל, חברות טכנולוגיה כמו אפל, גוגל ומיקרוסופט יקבלו מקום גבוה בעשירייה הראשונה של המעסיקים הנחשקים; אבל לצדן יהיו רק חברות מהשוק הפרטי, בעיקר בתחומים כמו הנדסה, אלקטרוניקה, תעשיית התרופות או חברות ייעוץ. באירופה וסקנדינביה, למשל, שוק המזון מקבל יחס שונה לגמרי מאשר בישראל: בשבדיה מקום העבודה החמישי הכי נחשב הוא מקדונלד'ס, וגם בצרפת מקדונלד'ס נמצא במקום השישי. המבוגרים אמנם שונאים את האמריקניזציה, אבל בשביל הצעירים זה נחשב מקום עבודה טוב. ביפן יש שוק עבודה מצוין בתחומי האלקטרוניקה, הרכב ותעשיות הפלדה, לעומת ההתעמרות והאכזריות הרבה בשאר השוק הפרטי".
אנשי המקצוע החוקרים את שוק העבודה ואת נקודת מבטם של הצעירים הישראלים ביחס לשוק הזה רואים בסקר "כלכליסט" והמכללה למינהל ביטוי לתפיסות השגויות שיש כלפי העובדים הצעירים: "הסקר הזה מפריך את הסטיגמות והדעות ביחס לדור של היום", מסכמת פרופ' דליה מור. "אומרים שזה דור שממהר לקפץ ממשרד למשרד ומתפקיד לתפקיד, דור של חוסר יציבות וחוסר נאמנות למקום. אני חושבת שחוסר היציבות שהדביקו להם לא היה נכון. הם אומרים את זה במפורש כאן: 'אנחנו לא יזמים. אנחנו רוצים מקום מסודר שיהיה לנו בו שקט', ועבודה במשרדים ממשלתיים נתפסת בעיניהם כמקור ליציבות הנכספת הזו. אם הצעירים עוברים ממקום למקום זה לא משום שהם רוצים את זה, זה משום שקשה להם למצוא מקום שיכיל גם עניין ואתגר לאורך זמן וגם ביטחון תעסוקתי. הופתעתי כשדירגו את משרד החוץ כמקום אטרקטיבי, כי הוא פחות מתחבר עם ביטחון תעסוקתי, אבל גם שם מדובר על משרד ממשלתי עם המון עניין והמון אופציות עתידיות. בסופו של דבר עצם המסגרת פחות חשובה לצעירים כיום; יותר חשוב להם איך נתפס מקום העבודה, ואם הוא יכול לאפשר יציבות ומקום להתפתח. תן להם מקום כזה, עם ביטחון ואופק התפתחותי, והם ישמחו מאוד להישאר בו".
פרופ' דליה מור, המכללה למינהל: "מייחסים לדור הזה חוסר נאמנות למקום העבודה, וזה לא נכון. הם אומרים במפורש: אנחנו רוצים יציבות" צילום: עמית שעל
