חקר ביצועים: השבוע של כיל, ששינסקי וחיילי המילואים

הצלחה לסמארטפון

זוכרים את שעוני היד הדיגיטליים מהניינטיז, שהבטיחו לנו שאפשר לצלול איתם לעומק 50 מטר? כנראה אף אדם בהיסטוריה לא צלל עם שעון כזה, אבל בכל פעם שכל מכשיר נייד מחליק לשלולית, אפשר רק להתגעגע לפאר הטכנולוגיה ההיא. זו אחת הסיבות לכך שהגלקסי S5 של סמסונג מוֹכר יותר מקודמו, כפי שהודיעה החברה בסוף השבוע. ה־S5 זכה לביקורת על חידושים סטנדרטיים למדי ומראה משעמם, שהובילו להדחת המעצב הראשי של הסמארטפונים בחברה. ובכל זאת, מדובר במכשיר הפופולרי הראשון שעמיד במים, שמאפשר לנהל שיחה תוך כדי שטיפת כלים בלי לחשוש מאובדן אלפי שקלים. זה, מתברר, קצת יותר חשוב מעיצוב.

דור צח

גלקסי s5 צילום: עמית שעל

ששינסקי 2 מכביד את המס

יכול בהחלט להיות שהטינה הציבורית לכיל מוגזמת לגמרי, למרות רווחי העתק שגרפה תוך ניצול משאב טבע לאומי, למרות המשכורות האדירות, למרות ההילה של אצולת הון מנוכרת. יכול גם להיות שהטענות של כיל נגד הכבדת המס מוצדקות, או לפחות ראויות לדיון מעמיק. אבל כיל עצמה כמו עושה הכל כדי למנוע את הדיון הזה ולשחק לידי הטינה הציבורית. זה החל בקמפיין טלוויזיוני מתאמץ שמנסה למכור אותם כחברה נהדרת, ונמשך בתגובה המיידית, המוכנה מראש והצפויה כל כך למסקנות ועדת ששינסקי 2. הם כאילו מנהלים מלחמה באמצעים של ימי הביניים, לא של העידן החדש. מעניין היה לראות אותם מוצאים דרך להעלות את הטיעונים שלהם באופן שאינו מעורר אנטגוניזם, אולי בטון מהוסס יותר, בנוסח "אנחנו בוחנים את ההמלצות ושוקלים מה לעשות", או אפילו מפתיעים עם הודעה שלפיה הם "העלו את עיקר טענותיהם בשלב עבודת הוועדה וכעת מקבלים את מסקנותיה וממשיכים להשקיע ולפתח את החברה בהתבסס על המשאב העיקרי שלה, ים המלח, שתמיד יישאר חלק ממדינת ישראל". גם אם זה לא יהיה המסר, הם חייבים לשנות את הדרך.

גלית חמי

תשלום על המים - יותר או פחות?

המדינה מספרת לנו כבר שנים שישראל מתייבשת. לכן אין לנו מים לבזבז. צריך לחסוך. צריך לשלם יותר. אין ברירה. חשבונות המים לצרכנים גדלים בהתאם. נציגי המדינה, חברי ועדת ששינסקי 2, הדגישו לנו השבוע שמים אינם מוצר מתכלה, ואין בו מחסור. לכן אין סיבה להטיל מס או היטל מיוחדים על חברות המים המינרליים. רגע, תחליטו: יש או אין מחסור?

ליאור באקאלו

יש מחסור במים? צילום: shutterstock

לפיד רק תגיד

משרד האוצר בראשות יאיר לפיד לא ממש חש בנוח עם מכירת תנובה לידיים סיניות, אבל גם לא חש בנוח להגיד את זה מפורשות. לכן הוא מנסה למנוע את העסקה בדרכים עקיפות ויצירתיות, כמו פשיטה על משרדי הרשתות הקמעונאיות כחלק מחקירת תנובה, רגע לפני המכירה. המדינה גם רוצה לקחת יותר כסף מכיל, אבל לא רוצה להיכנס בה חזיתית. לכן היא מנסה לעשות זאת בדרכים עקיפות ויצירתיות, כמו להקים ועדה שלמה שתקבל מנדט בכמה תחומים אבל תמליץ רק המלצות שנוגעות לכיל. כל עמדה של המדינה בכל אחת מהסוגיות היא לגיטימית, ההתחמקות לא. אי אפשר שיד ימין תהיה נעלמה בעוד שיד שמאל תבחוש בגסות. בטווח הארוך זה מייצר רק חוסר ודאות שמרתיע גורמים עסקיים מהארץ ומחו"ל מלפעול במדינה ללא מדיניות מפורשת.

סופי שולמן

חברת נדל"ן בחקירה

צו איסור פרסום הוא שארית מעבר קדום שעדיין מתקיימת איכשהו, ובכל פעם מתנגשת חזיתית במציאות שכבר לא בנויה לאיסור פרסום. השבוע, למשל, הוטל צו על חקירה ומעצרים של בכירים בחברת נדל"ן אחת. פרסום לא היה, אבל המניה בכל זאת נפלה. מי שקצת מקושר, לחברה או למשטרה, ידע במי מדובר, מתי למכור ואיך להרוויח. מי שלא, ובכן, הפסיד. זו שאלה עקרונית, מה גובר על מה: זכותם של הנאשמים המעטים להגנה תקשורתית חזקה מזכותם של עשרות אלפי משקיעים לקבל מידע הוגן ומלא על החברה שבמניותיה הם סוחרים? לנוכח קצב הפרשיות של 2014, הדילמה הזאת בוערת מתמיד. מישהו צריך לפתור את זה כבר.

גולן פרידנפלד

פרויקט בנייה (ארכיון) צילום: ענר גרין

ביטול המילואים כולנו חיילים בקרב

ביום שלישי הייתי צריך להיות במילואים. ביום שני התקשרה המש"קית וגייסה אותי לקרב על התקציב. בניגוד לסחבקיות הרגילה, הפעם היא הקריאה מהדף: "בהוראת סגן הרמטכ"ל הוחלט לבטל את שירות המילואים, וזאת בשל הקיצוץ בתקציב". מוזר, חשבתי: האומנם רק יום לפני השירות הבינו במטכ"ל שאין כסף? מה לא היה ידוע חודש לפני כן, כשהצו נשלח? ומה עם חוזים שנסגרו מול ספקים? אם כך מנוהלים 67 מיליארד שקל מכספי הציבור, האומנם כדאי להגדיל את תקציב הביטחון? מדוע הצבא משתמש בחיילי המילואים שלו להפעלת לחץ מגושמת על האויב, משרד האוצר? ומה גורם יותר נזק: תרגיל שבוטל, או ספין שחוזר כמו בומרנג?

אורי תובל

מבקר המדינה - דו"ח התקציב עכשיו

דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר היה אחד המשעממים בשנים האחרונות. בואו נאמר כך: אם המבקר מחליט לבדוק איך מתנהלת המועצה הלאומית לסטטיסטיקה, גוף שבקושי יודע בעצמו שהוא קיים, זה סימן מובהק שהוא מתמקד במקומות הלא נכונים. אבל את כל זה אפשר לתקן ממש בקרוב. בסתיו אמור להתפרסם הדו"ח על ניהול תקציב המדינה ב־2012-2011, שיבדוק איך ולמה בנה האוצר את תחזיות המסים האופטימיות שלו. אבל בסתיו הדו"ח הזה כבר לא יהיה רלבנטי, כי את תחזית ההכנסות שתעמוד בבסיס תקציב 2015 האוצר מגבש בימים אלו. לכן המבקר יוסף שפירא צריך לסיים את הדו"ח כבר עכשיו ולפרסם אותו מיד. לחשוף בפני הציבור איך נבנה התקציב ולגרום לפקידים להתיישר. לא להסתפק בלהיות מבקר מתנמנם, אלא לממש את המנדט של גוף משפיע ומתקן. עכשיו.

שאול אמסטרדמסקי

יוסף שפירא מבקר המדינה צילום: עמית שאבי

האוצר שכר יחצן מעורבב

כיף להיות מקף במדינת כל יחצניה. מוטי שרף, שגויס השבוע ליחצן את משרד האוצר, הוא גם המשל וגם הנמשל של המקפיות. בבוקר הוא אצל רקפת רוסק־עמינח, בנק לאומי, בצהריים אצל חגי בדש, פסגות בית השקעות, ואז הוא ממהר ליעל אנדורן, מנכ"לית האוצר. יש לו חומה סינית בראש בין ענייני המדינה לאינטרסים של הגופים הפרטיים. האונה הימנית לא מדברת עם האונה השמאלית. וכשהוא מדבר עם העיתון, אל תדאגו, הוא זוכר בדיוק את מי הוא מדברר באותו רגע. סמכו עליו. הוא לא פחות סיני מהיחצן זמיר דחב"ש, שחולל בחתונות ממלכתיות ופרטיות, רגל כאן רגל שם. מבקר המדינה כתב דברים נחרצים על ניגוד העניינים של מקפים מסוגו, אבל אנדורן פספסה את זה כנראה כי היתה אז בעצמה בדלת המסתובבת בין הפרטי והציבורי.

(הטור נכתב בטרם הודעת האוצר על ביטול מינויו של מוטי שרף)

יואל אסתרון