חקר ביצועים: השבוע של טוויטר, יעל אנדורן ואינטל ישראל

דיין

הפליג בתוך הכפכפים

אסי דיין ז"ל צילום: אלעד גרשגורן

כמו גיבורי "החיים על פי אגפא", אסי דיין מת עוד לפני שהוכרזה פטירתו הרשמית. שלהי חייו היו ריקים, בודדים ועצובים, והראיונות האחרונים איתו היו הספדים גלויים וישירים, בלי ניסיון לעדן. כמותו. אבל יצירות אמנות לא נבחנות לפי פרטים ביוגרפיים כמו שיעור הריטלין בדם אלא לפי השפעתן על המתבונן. ובכל הנוגע להשפעתו, דיין היה יצירת אמנות נדירה. לא נשארה בישראל דמות ציבורית שמצליחה לבטא אבחנות כנות וצלולות כאלה. לא נשאר אדם שסובל מחירשות קשה כל כך לכל מה שתפל, אופנתי ומיוחצן, ומדבר רק על עצם העניין, אם זה האתוס הציוני או החיים הפשוטים. אסי דיין, האדם בעל הפרעת האישיות, הלך והשאיר אחריו את היצירה אסי דיין: המתבונן השפוי האחרון במדינה עם הפרעת אישיות גבולית.

אסף אביר

קק"ל

לא רואים את היער

יער קק"ל בצפון צילום: רונן גולן

ביום ראשון, ובהחלטה שערורייתית, דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את ההצעה להחיל את חוק מבקר המדינה על קק"ל. ההחלטה הזאת היא הוכחה נוספת שבישראל איש אינו לומד, גם כשהשיעור נמצא מתחת לאף. את השיעור, במקרה זה, מספק בית החולים הדסה: יש, כמובן, הבדל בין הטיפול בבריאותם של הירושלמים לבין נטיעת עצים, אבל בשני המקרים מדובר בגופים לא־מפוקחים שנשענים על תרומות מחו"ל. השיטה הזאת עובדת עד לרגע שבו היא מפסיקה לעבוד, ובלי שקיפות היא מייצרת קטסטרופות מהסוג שמתגלגל כעת בהדסה. נכון שלקק"ל יש תקציב שיא של מיליארד שקל ל־2014; אבל דווקא ככל שגופים כאלה מצליחים יותר הם משמשים כר פורה יותר לשחיתות. שקיפות בקק"ל היא הכרחית לא רק כדי למנוע ריקבון, אלא גם כדי שלא נתעורר יום אחד ליער בלי עצים.

גלית חמי

אינטל

לרענן את הזוגיות

מקסין פסברג, מנכ"לית אינטל ישראל צילום: עמית שעל

אינטל היא היצואנית מספר אחת והמעסיקה הפרטית הגדולה ביותר בישראל, אבל היא גם החברה שמדינת ישראל שבה ומעניקה לה מאות מיליוני שקלים כדי שתמשיך להיות כזו: אינטל מגישה בקשה, המדינה מאשרת וחוזר חלילה. את השגרה הזו חייבים לרענן. זה לא אומר שצריך לשבור את הכלים מול אינטל (שהיא, בכל זאת, חברה מצוינת), אבל הגיע הזמן לנסות להוציא ממנה קצת יותר. מענק המיליארד שאינטל קיבלה בימים האחרונים הוא תוצאה של מו"מ רפלקסיבי - וגם, צריך להודות, של החשש של ממשלת ישראל מאפקט אירלנד, שהשכיח ממנה את העובדה שאינטל כבר השקיעה כאן המון כסף ושיציאה מכאן תכאיב גם לה. בפעם הבאה, בעוד שש־שבע שנים, כדאי יהיה לשחק מולה פוקר קצת יותר אגרסיבי.

מאיר אורבך

בדש

מבשל את ההסדר הבא

חגי בדש צילום: עמית שעל

חגי בדש, מנכ"ל פסגות, קנה לעצמו שם בקרב המוסדיים הנאבקים בטייקונים במסגרת הסדרי החוב. אבל ההשתתפות של המוסדיים, ובהם פסגות, בגל הנפקות האג"ח של השבועות האחרונים ובאלו שמחכות למשקיעים מעבר לפינה, זורעות רוח ויקצרו סופה: קחו גיוסים גבוהים בקרנות הנאמנות, ערבבו עם תשואות נמוכות בשוק האג"ח, הרתיחו בהנפקות ללא ביטחונות, המתינו שנים ספורות - ותוציאו מהתנור את גל הסדרי החוב הבא בשוק ההון. הנפקות האג"ח ללא ביטחונות ובתשואות נמוכות מנצלות את הביקוש הקשיח של מנהלי הקרנות לסחורה סוג ב' שמוכרות החברות הציבוריות, אבל סוללות את הדרך לפורענות הבאה. אם בדש באמת מחויב לשמירה על המשקיעים, הוא חייב לצאת נגד ההנפקות הללו בקול רם וצלול.

יניב רחימי

טחנות הרוח

טוחנות נשרים

צילום: שלום בר טל

בשבועות האחרונים בישרו וולמארט, איקאה וענקית הממתקים מארס על השקעותיהן בחוות רוח בארצות הברית, כדי להעביר חלק נכבד מהייצור לפסים של אנרגיה נקייה. הודעה של חברות ענק על התחשבות באיכות הסביבה היא ללא ספק מרגשת, אך יש כאן גם מוקש: על מזבח האוויר הנקי נופלים חלל נשרים קירחים שנפגעים מהטורבינות. פעילים למען שימור העופות הפנו השבוע חצי זעם כלפי ממשל אובמה, שבניסיון לקדם אנרגיה בת קיימא איפשר לתאגידי ענק לתרום לחיסול אחד הסמלים הלאומיים האמריקאיים. במשוואה הזאת של עופות תמימים לעומת אוויר נקי קשה באמת להכריע, אבל בשורה התחתונה, החברות המזהמות שוב יוצאות מזה כשידן על התחתונה.

תמר טוניק

האוזר

דורש אמת בפרסום

שמואל האוזר, יו"ר רשות ני"ע צילום: עמית שעל

השבוע התעורר יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר והחליט, סוף סוף, לעשות משהו בנוגע להצעות ההזויות שקרנות ההשקעה מפריחות באחרונה בפרסומות שלהן. ההצעות המגונות האלה מנצלות את העובדה שהריבית הנמוכה הרעיבה את המשקיעים עד כדי כך שהם מוכנים לאכול כמעט כל מה שקרנות הפיתוי יבשלו; למשל, הבטחת תשואה. לכן הגיע הזמן לומר חד וחלק: מי שמבטיח תשואה - מסמא עיניים ומבטיח חלום שאין לו שום יכולת להגשים. זה בלוף. מילים באוויר. רק פעילות עיקשת ועקבית של רשות ניירות ערך תציל את מאות הלקוחות שעוד יגיעו למבטיחי התשואה, ויישארו בלי הכסף, ועם הפרסומת ביד.

גולן פרידנפלד

השינויים בטוויטר

אמא, תסגרי את הדלת!

צילום: אי פי איי

כשההורים הגיעו לפייסבוק, הרשת החברתית הגדולה בעולם הפסיקה להיות מגניבה מבחינת הצעירים. רבים מהם היגרו לטוויטר, שאפשרה להם לשוב ולכתוב בלי לחשוש לגורל הירושה. אבל עכשיו, כשטוויטר היא כבר חברה בורסאית, המשקיעים רוצים להרוויח, והכסף נמצא בידיים של הגולשים המבוגרים. אז טוויטר הופכת דומה יותר לפייסבוק: זה החל בעמודי פרופיל שמזכירים את המתחרה הגדולה, וכעת ממשיך בפיילוט לכפתור "מיוּט" שיאפשר למשתמשים להעלים חברים מהפיד בלי לנתק קשר לגמרי - פתרון נוח כשרוצים להתעלם מהקולגה שכותב כל היום על כדורגל, אבל לא נעים לאנפל אותו. ומה עם הצעירים, שמגלים שההורים שלהם פלשו לעוד זירה וירטואלית? כשהם יגדלו הם יבינו.

דור צח

אנדורן

הכירה במציאות

יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר צילום: עומר מסינגר

"התעלול הטוב ביותר של השטן הוא לשכנע אותך שאינו קיים", כתב שארל בודלר (כן, לפני "החשוד המיידי"). כבר שנים אומרים לנו שהבנקאים לא מבדילים בין לווים, שאינם מהססים להתעמת עם הלווים הגדולים, שזו רק פגישה עם דיאט קולה, שהכל בראש שלנו. בשבוע שעבר פוצצה ועדת אנדורן את הבלוף הזה עם סטמפה רשמית, כשכתבה בדו"ח הביניים שלה: "בחינה של הסדרי חוב מהשנים האחרונות, שבהם היו מעורבים תאגידים בנקאיים, מעלה חשש שלא כל ההסדרים אושרו לאחר שנשקלו ביסודיות הנדרשת תנאי ההסדר והיתרון בגיבושו על פני חלופה של מימוש בטוחות או נקיטה בחדלות פירעון". את הניסוח המעודן הזה אפשר לסכם בחמש מילים: זה לא רק בראש שלנו. טוב שהסטמפה הזאת הגיעה סוף סוף. חבל שזה קרה רק עכשיו.

אתי אפללו