הון אנושי: רעש וצלצולים

אורח הכבוד היה השר להגנת הסביבה עמיר פרץ, שהוא גם הרגולטור שמפקח על עמידת קוקה־קולה ויתר יצרניות המשקאות בישראל ביעדי המיחזור שנקבעו להן בחוק הפיקדון. השר הגיע לאירוע עם אשתו אחלמה וצמרת המשרד, ואם הצלחתי לקלוט מבעד לרעש הוא שידר עסקים כרגיל ודיבר רבות בעניין חשיבות המיחזור וההשקעה המצוינת של קוקה־קולה בתחום. שאלתי אותו על הבעיות שנוצרו במיחזור הפסולת, כאשר מתקני המיחזור אינם עומדים בכמויות הפסולת שהציבור ממיין, אבל פרץ הפנה אותי ליורם הורביץ, סמנכ"ל השלטון המקומי במשרדו. "כרגע הבעיה איננה במגרש שלנו אלא בידי הרשויות המקומיות", הסביר לי הורביץ. "הן דורשות יותר כסף כדי להטמין אשפה אורגנית ולייצר קומפוסט, ולכן זה לא קורה".

מימין טל רבן, עמיר פרץ ואלון זמיר

אני חושד שמבחינת החבר'ה של קוקה־קולה אני פרסונה לא רצויה. לכן החמאתי לטל רבן, מנכ"ל קוקה־קולה ישראל, על היוזמה. אחר כך ביקשתי לשאול אותו מדוע החברה אינה מאמצת את הגישה של המתחרה הקטנה סודה סטרים ומוכרת תמציות ובלוני גז, כדי לצמצם את ייצור הפסולת, אבל רבן ענה לי "עזוב אותנו במנוחה, אנחנו עם השר עכשיו". עזבתי לטובת איציק תמיר, שנמצא מעליו בהיררכיה של קוקה־קולה. תמיר בדיוק הצטלם עם השר כששניהם מתופפים על תופים ממוחזרים. "אולי תהיה פעם ילד טוב ותכתוב משהו נחמד לחג?", אמר לי תמיר. הבטחתי להשתדל ונגררנו לשיחה על המונופול רב־העוצמה שהוא עומד בראשו. "אנחנו באמת מונופול", התגאה תמיר, "אין בכך דבר רע או פסול. מונופול זו לא מילה גסה. הפכנו למונופול כי אנחנו הכי טובים, והצרכנים בחרו בנו".

שלושה ימים אחר כך, כשאוזניי חדלו מלצלצל, אספתי את עצמי לטובת המימונה הכי חמה של האלפיון. זו נערכה גם השנה בסביון, בבית של איתמר ומאיה פרץ, בעלי חברת הקייטרינג הנושאת את שמו של איתמר. במרכז הדשא המפואר של הפרצים הציבו שולחן ענק, שבמרכזו מתקן מסתובב ועליו מעמד פרחוני. שתי מאמות עמלו על הכנת המופלטות על שולחן ארוך עמוס בדבש ובממרחי שוקולד ותמרים, ומכל עבר נעו לכיווני המתוקים המסורתיים.

רוני שטן ויעקב פרי

בצד אחר של הדשא ניצב בר משקאות ענק ולידו שני דוכני שווארמה ופלאפל. "זאת השווארמה הכי טובה שתמצא, לא כמו הזבל שמוכרים ברחוב", אמר לי רונן פלד, מבעלי בראק קפיטל ושכן של הזוג, כאילו שעוד אוכל היה מה שחסר לי. אחר כך פגשתי את רונן טוב, עם אשתו יעל שלבשה לכבוד האירוע שמלה אוריינטלית. טוב סיפר שהוא טרם נואש מהאפשרות שהקבוצה שגיבש תרכוש לבסוף את כלל ביטוח. "הכל תלוי באוצר, שצריך לאשר לקבוצה הסינית שרכשה את כלל להשלים את הרכישה". והוא יתיר? שאלתי אגב טפטוף מופלטה. "בעיניי למכור חברה כמו כלל ביטוח לסינים זה קצת בעייתי", ענה טוב. יכולתם של אנשי הכסף לא לאבד פוקוס גם ברגעים כאלה תמיד הרשימה אותי.

כך גם יוסי ויליגר מווילי־פוד, שאמר לי בחיוך ש"איכשהו יצאנו היחידים שיצאו מורווחים מכל הסיפור עם אי.די.בי". איך יצאתם מורווחים, שאלתי, הרי הקבוצה שגיבשתם עם נוחי דנקנר ואלכסנדר גרנובסקי הפסידה את אי.די.בי. "כן, אבל הצלחנו למכור את המניות של וילי־פוד לגרנובסקי". ההגדרה של "הצלחנו", נזכרתי, שווה 270 מיליון שקל ששולמו לוויליגרים. "את גרנובסקי, אגב, הכרנו לפני שנוחי גיבש את הקבוצה", הדגיש ויליגר.

רונן ויעל טוב

בשלב הזה כבר לא יכולתי לעכל עוד דקויות עסקיות. מרחוק ראיתי את יעקב פרי פוסע ולרגע תהיתי האם מדובר בדז'ה־וו מהאירוע בשבוע שעבר בהבימה. גם ליתר המוזמנים נמאס מדיבורים, ולקראת סוף הערב המימונה הפכה לחפלה. כל אנשי האלפיון, ללא יוצא מן הכלל, החלו לרקוד לצלילי מוזיקה מרוקאית, עממי ככל שזה יישמע.