"אנשים מחפשים דרכים להתפרנס. זה חסר תקווה"
פרופ' עמוס ויצטום מתכונן לעולם שבו כבר לא עובדים: כי המשרות נגמרות, השכר יורד וכלל לא בטוח שצריך אותנו כדי שהעולם ייצר יותר. העבודה אוזלת, וזה לא הולך להשתנות
פרופ' עמוס ויצטום חקר, בדק, הצליב, עיבד נתונים והגיע למסקנה חותכת: אלוהי הכלכלה מת. האמונה התמימה שעל פיה האנושות ארגנה את חייה, את השוק החופשי, את מערכת החינוך, ואפילו את עקרונות הצדק החברתי - פשוט הכזיבה. "לימדו אותנו שאם רק נלמד קשה, ואם רק נעבוד קשה - הכל יהיה בסדר", אומר הכלכלן מלונדון סקול אוף אקונומיקס, אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים בעולם, "אלא שהקביעה הזאת כבר מזמן לא רלבנטית". אולי בעצם אף פעם לא היתה.
לכל הכתבות במוסף פסח של "כלכליסט", בנושא "עבודה אבודה", לחצו כאן
"ההבטחה הזאת נסמכה על הרעיון שאם ניתן לאנשים לפעול באופן חופשי בשוק תחרותי, תהיה מין קואורדינציה כזאת, שבסופה כולם ייצאו מרוצים", מפרט ויצטום. "אבל זה לא נכון אפילו בתיאוריה, למעט במקרים קיצוניים. אפילו בתיאוריה, שוק העבודה לא יכול להביא לחלוקה מסודרת של העושר הלאומי".
ויצטום מנבא למעשה את סופו של העולם המבוסס על עבודה מסודרת ורציפה, שיכולה לפרנס בכבוד את בעליה. "אנחנו בשוק שבו לרוב האנשים תהיה פחות גישה לתוצר דרך העבודה - בין אם משום שלא תהיה עבודה, ובין אם משום שהשכר נמוך", הוא קובע. לפני שהוא מוכיח זאת באמצעות מחקרים ונתונים, ויצטום מודה שאינו יכול לשרטט את העולם החדש שיקום תחת שוק התעסוקה הנוכחי, אלא בקווים כלליים. אולם הוא סבור שאם נבין שהשוק החופשי לא מסוגל להציל את משאב העבודה האוזל, יגיעו גם פתרונות חדשים.
"אני לא קורא להקמת ממשל ריכוזי", הוא מדגיש, "אבל יש הבדל גדול בין התפיסה השלטת כיום, שמציגה את השוק בתור האידיאל, לבין ההבנה שהשוק הוא רע הכרחי. שינוי תפיסה ישנה גם את המדיניות. למשל, המדינה לא תתרכז בתמיכה בסביבה עסקית תחרותית, אלא במימוש אחריותה לאזרחים. היא תחשוב מחדש על זכויות הקניין הפרטי ועל חלוקה מחדש של ההון. היא תוכל לעשות זאת על ידי הגדלת המיסוי או בשינוי ההגדרה של חברה עסקית מכזו הדואגת רק לבעלי המניות (stockholders) לכזו הדואגת לשותפי העניין בה (stakeholders)", כלומר בנוסף לבעלי השליטה – גם לעובדים, לספקים ולקהילה.
ויצטום אינו כלכלן שגרתי, בלשון המעטה. באוניברסיטה העברית הוא מלמד קורס על הכלכלה כתיאוריה חברתית, עם פחות מודלים מתמטיים ויותר חשיבה. הוא גם מזכ"ל האגודה האירופית להיסטוריה של המחשבה הכלכלית. אך בנוסף, הוא מלמד במכון לניהול בסינגפור והוא ממייסדי בית הספר החדש לתארים מתקדמים בכלכלה במוסקבה. זה לא מפריע לו לטעון שהשיטה הנוכחית, שמקדשת את הצמיחה, הגלובליזציה והשווקים החופשיים, הופכת את חיינו לחסרי תוחלת.
איור: יזהר כהן
"אין קשר בין תרומה לתמורה"
בנובמבר האחרון גם ה־OECD הודה שיש בעיה. הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, שבאופן מסורתי מנסה לקדם כלכלה חופשית במדינות החברות בו, הבחין שבכולן התרחשו לאורך השנים שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, עלייה בתוצר לנפש, בין השאר עקב עלייה בתפוקה שמייצר כל עובד. מצד שני, קיפאון עמוק בגידול השכר הריאלי: במקרה הטוב, העלייה בשכר מצליחה להשיג מעט את האינפלציה. בוודאי שהיא אינה גדלה בהתאם לעלייה בתוצר של אותו עובד.
במילים אחרות, מסביר ויצטום, כבר מזמן איבדנו את הקשר בין התרומה לתמורה, בין התפוקה של העובד לשכר שהוא מקבל. הכסף העודף לא נעלם: הוא עובר אל ההון, למשל בדמות דיבידנדים לבעלי השליטה בחברה, כאשר גם המיסוי משחק תפקיד.
כך זה נראה במספרים: ב־1990 חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית במדינות ה־OECD עמד על 66% בממוצע. ב־2012 חלקם ירד ל־62% בלבד. בישראל הירידה היתה חדה הרבה יותר: מ־72.7% ב־1990 ל־63.2% ב־2012. הסיבה הראשית לכך היא השימוש בטכנולוגיה, המאפשר לייצר יותר אך לשלם לפחות עובדים. מחקר של ה־OECD מצא שהטכנולוגיה מסבירה 80% מהירידה בנתח ההכנסות של עובדים.
"על פי התיאוריה הכלכלית, הנתון הזה לא נורא, כי לכאורה כולם יכולים לקנות מניות וליהנות מהכנסות מההון במקביל להכנסות מעבודה", אומר ויצטום, "אבל ל־80% מהאוכלוסייה אין גישה להכנסות חוץ משכר. תוסיף לזה שמלכתחילה צעירים מתקשים למצוא עבודה, ושחלק גדול מאלו שעובדים, לא מחזיקים במשרה שהולמת אותם, והם משתכרים פחות ממה שהם ראויים".
לראיה מביא ויצטום מחקרים שמצאו את אותה תופעה בבריטניה ובארה"ב: שיעור האנשים שכישוריהם גבוהים מהנדרש למשרה (overqualified) - הולך וגדל. בבריטניה זינק שיעורם בקרב גברים עובדים מ־21% ב־1992 ל־33% ב־2006. המספרים בארה"ב דומים. לפי ויצטום, מרבית האנשים יתגלגלו בין משרות שלא יספקו אותם - לא מבחינת התאמתן להשכלה ולכישורים שלהם, ולא מבחינת השכר - וייתקלו בבעיות בשוק העבודה.
כלומר אם אני לא אשף תוכנה, או בעל מומחיות ייחודית שיש לה ביקוש ברור, אז מצבי בשוק התעסוקה בכי רע?
"זה לא שהיום רק ילדי מחשבים מבריקים ימצאו עבודה, וזה לא שאין קשר בין הכישורים לעבודה. אבל יש מגמה הולכת וגוברת, וביתר שאת לטווח הארוך, שחלק ניכר מהעובדים לא יעבדו כבר במשרות כאלה".
פרופ' עמוס ויצטום: "המחאה החברתית היא בושה וחרפה. כי מה הם אמרו? אנחנו רק רוצים שבעלי ההון לא יגזימו. זה קשקוש. הבעיה היא לא שיש אנשים שמתנהגים באופן קיצוני, אלא השיטה"
"יש לך חיים. תממש אותם"
המציאות שמתאר פרופ' ויצטום היא הדאגה היומיומית של עובדים רבים בישראל, החוששים לאבד באחת את מקום העבודה שלהם לטובת עובד צעיר יותר, זריז יותר ובעיקר זול יותר. ייתכן שהוא בכלל יהיה תוכנת מחשב. אבל במקום לצאת למאבקי עובדים, ויצטום היה רוצה שנחשוב על המצב כהזדמנות לעולם חדש. היעלמותה של העבודה המספקת והמתגמלת תדרוש מהחברה לסגל נורמליות חדשה שבה העבודה פחות מרכזית, עד שאנשים יפסיקו לעבוד ובכל זאת יקבלו תנאים ראויים.
"אנחנו חיים בעולם שבו הטכנולוגיה מאפשרת ליצור חלק הולך וגדל מהדברים שאנחנו צריכים", הוא מסביר. "יותר נכון שנהנה מהתועלת שבטכנולוגיה, במקום לדחוף אנשים להמציא עוד ועוד שיטות להשיג שכר. יש חוסר תוחלת בכך שאנשים צריכים להמציא דרכים כדי להתפרנס".
כבר ב־1930 טען הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס שנכדיו יעבדו רק 15 שעות בשבוע, אבל זה לא קרה. אולי באמת צריך לייצר עוד?
"אני מנסה להגיד שחלק גדול מהאנשים ממילא עובדים בעבודות שלא מעניינות אותם ולא מתאימות להם. התוצר הגדל לא מספר את כל התמונה: קח שתי מדינות שזהות בכל, מלבד שבאחת נהוג לבשל ארוחת ערב בבית ובשנייה נהוג לאכול בחוץ. אין שום הבדל בין המדינות, אבל התוצר בשנייה יהיה גבוה יותר. האמנם כל כך חשוב שנאכל בחוץ, רק כדי שהתוצר יעלה?".
אם לא נאכל בחוץ, המסעדה תסגור את שעריה והעובדים שלה יישארו מחוסרי עבודה.
"אתה מתאר זאת כמשבר, ובאמת ייתכן שאם אנשים לא יצטרכו לעבוד באותו היקף כמו היום, התוצר יתמוטט ואיתו יגיע שבר חברתי. אבל גם יכול להיות שלא. זו שאלה מעניינת וחשובה, בין השאר של חינוך. אם מחנכים אותך מגיל צעיר שאם לא תעבוד תקבל עונש, ככה גם תתפוס את עצמך ואת העולם. אבל אם אומרים לך שקודם כל יש לך חיים, תממש אותם כפי יכולתך, וגם נותנים לך את התנאים לעשות את זה - מבלי שאתה עובד - אולי העולם ייראה קצת אחרת".
אפשר יהיה לחנך את האנושות אחרת?
"כיום, החינוך לעבודה מכין את התלמידים לתחרות בשוק העבודה, ומעניק להם כישורים ספציפיים לצורך כך. אבל בתי הספר לא צריכים להכשיר תלמידים להיות ברגים במכונה הכלכלית, אלא לשים דגש על הנחלת עושר תרבותי ברוח ומדע. העושר הזה יאפשר להם להתמודד עם מציאות שבה ההכנסה מעבודה לא גדלה, ההכנסה מהון מוגבלת, ושעות העבודה יורדות כי צריך פחות ידיים בשביל לייצר מוצר".
"לא יודע מי יכול להתקומם"
חשוב לוויצטום להבהיר, שזה לא סוף עידן היצרנות. "תמיד יהיו אנשים שירצו לעבוד ולחדש", הוא מדגיש. "השאלה האם מצבם של אנשים שרוצים להתמקד ביצירת דברים שהם לכאורה יותר פרודוקטיביים, צריך להיות עדיף בהרבה על אנשים שמתמקדים בדברים לכאורה לא פרודוקטיביים.
"אנחנו חיים בעולם שבו כבר 200 שנה מלמדים אנשים שאם יחשבו רק על עצמם, הם יתוגמלו כראוי. מערכות החינוך מכשירות אנשים לשוק העבודה ולא לחיים. אבל אם יכשירו אנשים גם לחיות, אז אולי הם יידעו להתמודד עם כך שאין להם עבודה או שהעבודה חלקית. היום העבודה היא כמעט תרפיה. אנחנו צריכים אותה כדי שלא נשתגע".
אתה מתעלם מכך שהצטברות של עושר משפרת את רמת החיים, גם אם רק זו החומרית.
"אם נחשוב על זה, חייו של הבריטי הממוצע, למשל, לא שונים באופן מהותי מבשנות החמישים, הרבה לפני האייפון והאייפד. הוא עובד אותו מספר שעות, נהנה בערך מאותו מספר של ימי חופש, הוא יוצא בבוקר לעבוד בעבודה שהוא לא אוהב, חוזר בערב ויושב מול הטלוויזיה, ועושה את אותם הדברים פחות או יותר".
אין צורך להיות כלכלן כדי לחוש את מצוקת התעסוקה שעליה מדבר ויצטום. בשנים האחרונות חזינו במחאות חסרות תקדים במדינות המפותחות, על רקע הפער בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. אולם ויצטום אינו תולה תקוות במחאה החברתית בישראל, אוקיופיי וול סטריט בארה"ב ודומותיהן. "המחאה היא בושה וחרפה", אומר ויצטום. "כי מה הם אמרו? אנחנו לא נגד השיטה, אלא שבעלי ההון לא יגזימו עם מה שהם לוקחים לכיס, שהבונוסים יהיו יותר קטנים. זה קשקוש. הבעיה היא לא שיש אנשים שמתנהגים באופן קיצוני, אלא שיש שיטה שמאפשרת להם להתנהג כך. זה רק מראה כמה חזקה התפיסה הזאת, שאם תעבוד מספיק קשה, יהיה בסדר".
האם הסוציאל־דמוקרטיה אינה תשובה לשיטה הקפיטליסטית?
"סוציאל־דמוקרטיה פועלת במסגרת משק תחרותי. היא אמנם עוסקת באספקה של שירותי רווחה ובצדק חברתי, אבל הבעיה מתחילה בכך שידם של השווקים על העליונה. הם מייצרים את העושר, הם מרחיבים את גבולותיהם באמצעות הגלובליזציה, ואחת ההשפעות היא שהיכולת של מדינות לתת ביטוי לערכיהן החברתיים הוגבלה באופן דרמטי. עצם אספקתם של השירותים החברתיים הוכפף לעקרונות השוק והביא למסחור כמעט מוחלט של עקרונות הרווחה החברתית. הסוציאל־דמוקרטיה, לפיכך, יכולה להתקיים אך ורק בעולם שבו הערכים החברתיים מתיישבים עם עקרונות השוק שהם לא חברתיים במהותם. לכן כלכלה חברתית אינה אלא סתירה".
אז אתה מציג תהליך דטרמיניסטי: תרצו או לא, בסוף תצאו לרחוב ותגידו שאי אפשר ככה.
"אני בכלל לא בטוח שיהיה שבר. אני לא חושב שבהכרח יגיע יום שבו הציבור יגיד זהו, אני לא יכול יותר, ויתפוצץ. לדעתי, השחיקה המנטלית של הציבור הרחב מהעבודה ומהחיים שלו כבר כל כך עמוקה, שאני אפילו לא יודע מי יכול להתקומם. זה כבר חלק מהתרבות שלנו, שבה לוקחים לאנשים את הנשמה כי אין מי שיגיד להם שצריך ללמוד קצת פילוסופיה או מוזיקה. האם האנשים השחוקים יכולים לקום ולצעוק 'איפה הרוח שלי, תחזירו לי אותה'? לכן אני לא בטוח שיש תהליך היסטורי שמוביל לשבר גדול. אבל נראה לי שאנחנו חיים בשקר. כמה זמן השקר הזה יכול להחזיק מעמד? אני לא יודע, אולי הרבה זמן".
קח את הכסף ותישאר
כבר זמן מה, שהאתגר של סיום עידן העבודה מטריד כלכלנים והוגים חברתיים. אחד הפתרונות היותר מדוברים לחיים בעולם ללא עבודה - או לפחות בעולם שאין בו חובת עבודה - הוא "הכנסה בסיסית מובטחת" (guaranteed basic income). מוזר ככל שזה יישמע, הרעיון הוא שכל אזרח יקבל סכום כלשהו שיספיק לו למחיה מינימלית, שאינו תלוי בהכנסה אחרת שלו, בהון שלו, או בשאלה אם הוא עובד או לא.
לא מדובר בהצעה של כמה פעילים תמהוניים. המנגנון המוצע זוכה לתמיכה מצד כלכלנים רציניים מאוד, בהם למשל פרופ' רוברט סקידלסקי הבריטי. גם פרופ' עמוס ויצטום סבור שהרעיון הזה טומן בחובו כיוון אפשרי של פתרון. כל אחד מהתומכים בשיטה זו מדגיש סיבות שונות להיגיון שבו, אך הבסיס משותף לרובם - הרצון לנצל את המשאבים הטכנולוגים הקיימים על מנת להבטיח רמת חיים מינימלית ולהפחית את התלות בעבודה.
השאלה הגדולה היא כמובן עד כמה סידור שכזה יפגע בתוצר הלאומי, ומכאן ביכולת לשלם את אותה הכנסה בסיסית. אם אנשים לא יצטרכו לעבוד בכלל, או שיעבדו הרבה פחות מהיום, גם ההכנסות ממס אולי יקטנו. אפשרות אחת לפתור את הבעיה היא להגדיר יחס שיקבע שינוי בגובהה של אותה הכנסה בסיסית, בהתאם לשינוי בגובה התוצר.
