שתי כלכלות לשני עמים

"הבעיה היא לא האבטלה, הבעיה היא שהמשכורות נמוכות" (מרק פלדמן, האיש שאחראי על מדידת התעסוקה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בראיון ל"כלכליסט", פברואר 2014)

1. יותר עובדים, בפחות שכר

נפתח בחדשות הטריות, המתארות בנתונים חדים את עולמם העכשווי של השכירים בישראל. בשבוע שעבר פרסם הביטוח הלאומי מחקר חדש, המאשר את תחושת הבטן של רבים: יש עבודה, אבל בעיקר בשכר נמוך. נמוך מאוד. אמנם אין בעיה של אבטלה, אבל רבות מהמשרות הקיימות אינן מסוגלות לפרנס את בעליהן. המחקר בדק מה קרה בעשור האחרון לשיעור ההשתתפות בעבודה של מגזרים שונים בחברה הישראלית, ומה קרה לשכר שלהם, והוא מתאר כיצד יותר ויותר אנשים נכנסים למעגל העבודה — אבל בשכר רצפה.

לכל הכתבות במוסף פסח של "כלכליסט", בנושא "עבודה אבודה", לחצו כאן

אפשר אולי לשמוח מהעלייה בשיעור הגברים החרדים העובדים (מכ־25% לכ־35%), ובשיעור הנשים הערביות העובדות (מכ־24% לכ־32%). אולם מי שחושב שהמשרות הגרועות מיועדות לקבוצות האלה, טועה מאוד. הנתון המטלטל במחקר מלמד כי בעשור האחרון, שיעור הגברים היהודים הלא חרדים ששכרם נמוך משכר המינימום (למשל כי הם עובדים במשרה חלקית), זינק בכמעט 30%.

הגברים היהודים הלא חרדים הם הקבוצה שמצבה בשוק התעסוקה אמור להיות הטוב ביותר, זו שמעולם לא היתה לה בעיה של השתתפות בשוק התעסוקה - אך היא הולכת ונחלשת. במקביל לזינוק בחלקם היחסי של הלא חרדים בשכבת השכר הנמוכה ביותר, שיעורם בשכבת השכר הבאה - בין שכר המינימום לשכר הממוצע - ירד בכ־10%. עם זאת, שיעור הלא חרדים ששכרם גבוה מהשכר הממוצע, כמעט לא השתנה לאורך העשור: קצת יותר מ־50% (ראו תרשים).

גם בקבוצות אחרות ניכרת העלייה - לעתים מדובר בזינוק - בשיעור המשתכרים פחות משכר מינימום, אם כי ישנן גם מגמות חיוביות בקרב נשים חרדיות וערביות. במילים אחרות, שוק העבודה הישראלי אמנם מתחזק מבחינת היקף האנשים והמגזרים שמשתתפים בו, אבל ההצטרפות הזו מתבטאת דווקא בשימור המשכורות נמוכות, ולא בעליית חלקם היחסי של עובדים שמקבלים שכר גבוה מהממוצע.

איור: יזהר כהן

2. העלאת שכר המינימום שיפרה את המצב, אבל יוקר המחיה מזנב

השוק מתפצל מעמד הביניים נופל הפיצול החד לשני משקי תעסוקה מכרסם במעמד הביניים: במקום להתקדם לעבר המשכורות הטובות, הוא מגלה שהתחתית מתקרבת במהירות מיקי פלד, תגובה אחת לכתבה המלאה 

למרות התמונה הקודרת, חשוב לזכור שבמובן מסוים, התפלגות השכר בישראל השתפרה בשנים האחרונות כשהעובדים בתחתית הסולם משתכרים יותר מבעבר. אם ב־2003 (השנה הראשונה שיש נתונים לגביה) שליש מהעובדים השתכרו פחות מ־4,000 שקל בחודש, הרי שב־2011 (השנה האחרונה שיש נתונים לגביה) רק רבע מהעובדים השתכרו פחות מ־4,000 שקל. הסיבה נעוצה ככל הנראה בהעלאת שכר המינימום, שעלה משמעותית בעיקר מאז 2009, מ־3,850 שקל בחודש ל־4,300 שקל ברוטו בחודש כיום.

בהתאם, השכר החציוני במשק, זה שמחצית מהעובדים משתכרים פחות ממנו ומחצית מהעובדים משתכרים יותר ממנו, עלה מאז 2003 מ־3,800 שקל בחודש ל־5,341 שקל בחודש ב־2011 (על פי מדידת ביטוח לאומי).

ואיך מתפלג שוק העבודה הישראלי? מחישובים שערך עבור ״כלכליסט״ הסטטיסטיקאי והבלוגר יוסי לוי, בעל הבלוג ״נסיכת המדעים״, על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (המעודכנים ל־2011), עולה התמונה הבאה: בערך 15% מהשכירים משתכרים עד 3,000 שקל בחודש, שליש משתכרים בין 3,000 ל־6,000, קצת יותר משליש משתכרים בין 6,000 ל־15,000 שקל בחודש ועוד 5% משתכרים יותר מ־15 אלף שקל בחודש.

כעת, לחדשות הפחות טובות. שכר המינימום עדיין מאוד נמוך, ואיתו, גם השכר החציוני מאוד נמוך. למעשה, העובדה שמחצית מהעובדים במשק משתכרים עד 5,341 שקל בחודש ברוטו (לפי ביטוח לאומי) מכניסה את העובדים האלה לקבוצת סיכון לעוני.

שכר המינימום, שנמוך רק ב־1,000 שקל מהשכר החציוני במשק, הוא מתכון כמעט בטוח לחיי עוני. העובדים המשתכרים כך נחלקים, סביר להניח, לשתי קבוצות: סטודנטים או עובדים בתחילת הדרך, ואלה שעבורם זה כל מה שיש, וכל מה שיהיה אי פעם.

אם אתם שייכים לקבוצה הראשונה, נסו לדמיין איך נראים החיים למשפחה בת ארבע נפשות: האבא מאבטח, האם מנקה. או קופאית בסופר. או סייעת בגן. שניהם עובדי קבלן, או לא, ושניהם משתכרים שכר מינימום. יש להם שני ילדים קטנים. על פי הגדרות ביטוח לאומי, הקובעות את קו העוני בהתאם למבנה המשפחה, הכנסתם המשותפת גבוהה ממנו רק ב־1,380 שקל. אם הם יחליטו להביא ילד נוסף לעולם, הם כבר ממש ייגעו בקו העוני.

וזה עוד מצב טוב. אם במקרה האם עובדת רק חצי משרה, כי למי יש כסף לשלם לבייביסיטר שתהיה עם הילדים אחרי הגן, או שנכפה עליה לעבוד בחצי משרה משום שהמעון של נעמת שבו היא עובדת נסגר ב־1 או ב־2, ואין שום עבודה אחרת שמאפשרת להשלים עוד שלוש שעות עבודה - אזי כבר עם הולדת הילד הראשון הם ייגעו בקו העוני. כמה עובדים יש בישראל שעובדים במשרה חלקית שלא מרצונם? נכון להיום, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כלל לא אוספת את הנתונים האלה. אולי היא תאסוף בעתיד.

בשורה התחתונה, שכר המינימום לא בהכרח מצדיק את שמו, משום שלא תמיד הוא יכול לספק את המינימום הנדרש לחיים בכבוד. העובדים ששכרם גבוה מהמינימום, אבל נע סביב השכר החציוני במשק - 6,000 שקל בחודש פלוס מינוס - מצבם רק מעט יותר טוב, לא הרבה. העוני נושף בעורפם כל העת.

3. למה זה ככה?

למה זה המצב? למה יש כל כך הרבה אנשים ששכר המינימום הוא המקסימום שאי פעם יקבלו ממעסיק כלשהו? ולמה עוד שכבה אדירה של עובדים שכירים תקועים בין שכר המינימום לשכר החציוני במשק, שמאפשר להם לחיות - אבל רק על הקצה.

בעצם, הבעיה עם השכר - שהוא נמוך מדי - היא לא בעיה שנכונה רק לעובדי שכר המינימום או השכר החציוני. גם מי שמשתכר את השכר הממוצע במשק, 9,000 שקל ברוטו בחודש, מרגיש את החבל על צווארו מדי חודש. למעשה, זו התחושה גם ברמות שכר גבוהות מכך, של 10,000 שקל בחודש ואפילו 11–12 אלף שקל בחודש: העובדים מרגישים תקועים, חנוקים. הם מסתכלים על מה שמרוויחים החבר׳ה בהייטק, שהמשכורות מתחילות בסכום חמש־ספרתי עוד לפני שספרנו את הבונוסים, והם יודעים שהשכר שלהם לעולם לא יגיע לסכומים האלה.

ובדיוק בתחושה הזו, במקום הזה, מתחדד לב לבו של העניין. כי זו כבר לא בעיה של תעסוקה. נתוני האבטלה בשפל היסטורי, שיעור ההשתתפות בעבודה גבוה ונמצא במגמת עלייה. יותר ויותר אנשים מצטרפים למעגל העבודה, גם מקבוצות שבעבר לא נכנסו אליו: גברים חרדים ונשים ערביות. מחקר של בנק ישראל גילה כי ההסתברות לשמור על רצף תעסוקתי עולה ברציפות מאז שנות התשעים, ויותר מכך - ההסתברות שתמצא את עצמך מובטל יורדת. ובכל זאת, בחשבון הבנק אנחנו מרגישים היטב שיש בעיה, כי היא אינה בתעסוקה - הבעיה היא בשכר, במשכורות שאינן גבוהות מספיק ביחס למחירים. ומכאן נשאלת השאלה: למה זה ככה?

זה בגלל מושג כלכלי שלרוב רחוק מאוד מהעין ומהשיח - פריון העבודה, מפני ששוק העבודה הישראלי חצוי לשניים ומפני שבחלק התחתון שלו העובדים תקועים בתוך מעגל הקסמים השלילי של הפריון הנמוך, שמקבע בתורו את השכר הנמוך של העובדים האלה.

מה זה בכלל פריון עבודה? אחת הדרכים לחשב אותו היא לקחת את התוצר של המגזר העסקי - כלומר, את כל מה שהמגזר ייצר במשק בשנה אחת (הכוונה היא גם לשירותים, כמו שירותי עריכת דין או תספורות במספרה, ולא רק מוצרים של ממש), ולחלק אותו במספר שעות העבודה של העובדים במגזר העסקי באותה שנה - וקיבלתם את פריון העבודה: כמה תוצר כל עובד במגזר העסקי מייצר בשעת עבודה אחת.

לכן, כדי להתחיל לבדוק מה פריון העבודה שלכם, כמה אתם מייצרים בשעה אחת ממוצעת, צריך לבדוק קודם כל כמה אנחנו עובדים. במילה אחת, התשובה היא: הרבה. בשתי מילים: ממש הרבה.

4. הישראלים עובדים יותר

מבין כל המדינות החברות בארגון ה־OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח), יש רק שלוש מדינות שבהן העובדים השכירים עובדים יותר שעות שבועיות מאשר העובדים בישראל. אלו הן טורקיה, קוריאה הדרומית ומקסיקו (ראו שרטוט). בכל יתר 27 המדינות שיש נתונים לגביהן, העובדים עובדים פחות שעות שבועיות, בממוצע.

נכון ל־2011, על פי נתוני ההשוואה הבינלאומיים של ארגון ה־OECD, עובד ישראלי שכיר במשרה מלאה בגילי העבודה העיקריים (25–54) עובד בממוצע 45 שעות בשבוע: שעתיים יותר בכל שבוע מאשר העובד המקביל בבריטניה, כמעט ארבע שעות בשבוע יותר מאשר העובד המקביל בגרמניה וכמעט שש שעות בשבוע יותר מעובד בהולנד. אם זה מנחם, הפערים האלה הצטמצמו מעט בעשור האחרון.

אגב, אם מסתכלים על החלק הקיצוני של סקאלת שעות העבודה, ובודקים מה שיעור העובדים שעובדים הרבה שעות במיוחד - מעל 50 שעות בשבוע - מתברר שבישראל השיעור הזה עומד על 18%. כפליים מהממוצע בארגון ה־OECD.

5. אבל מייצרים פחות

אז אנחנו עובדים יותר מעובדים במדינות אחרות, אבל מה זה נותן לנו? האם אנחנו מצליחים לייצר בשעות העבודה האלו יותר מאשר העובדים במדינות אחרות? התשובה, למרבה הצער, היא לא. למעשה, אנחנו מייצרים פחות. ממש פחות. אם להמשיך להשוות את העובד הישראלי הממוצע לעובד הבריטי, הגרמני וההולנדי, הרי שהעובד הישראלי מייצר בממוצע בכל שעה 32% פחות מאשר מה שהעובד הגרמני מייצר בכל שעה, 22% פחות מאשר מה שהעובד הבריטי מייצר בכל שעה ו־35% פחות מהעובד ההולנדי. אנחנו נמצאים היום היכן שהולנד היתה בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת.

השוואת הפריון לשעת עבודה, יש לציין, מנטרלת את הפרשי יוקר המחיה בכל מדינה ומעמידה את כל המדינות על מדד אחיד של כמה תוצר (בדולרים) מצליח כל עובד לייצר בכל שעת עבודה ממוצעת שלו. בקיצור, הממצאים עגומים: אנחנו עובדים יותר ומייצרים פחות. טוב זה לא - לא למשק ולא לכיס שלכם.

איור: יזהר כהן

6. מעגל הקסמים של הפריון הנמוך

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה במסגרת דו"ח בנק ישראל הראה בדיוק באיזה ענף במשק יש עובדים עם פריון עבודה גבוה יחסית למדינות ה־OECD, ובאיזה מענפי המשק נמצאים העובדים בעלי הפריון הנמוך ביחס למקביליהם ב־OECD.

הענפים שבהם העובדים מייצרים יחסית הרבה, הם הענפים שבהם פועלות חברות היצוא. למשל, חברות תרופות, חברות הייטק, חברות עיבוד שבבים ותקשורת אלקטרונית, וכן חברות בתחום הציוד הרפואי, שבהן הפריון לשעה גבוה מהממוצע בענפים אלה ב־OECD. הענפים שבהם העובדים מייצרים מעט יחסית, הם ענפים שמספקים שירותים ומוצרים לצריכה ישראלית מקומית, או ענפים שחשופים לתחרות מצד מוצרים ושירותים מיובאים. למשל, עובדי רשתות שיווק, עובדי מלונות, עובדי ענף הבנייה, עובדי החקלאות או עובדי ענף החשמל והמים.

אלא שהחוקרים מציינים במפורש כי החשיפה לתחרות גלובלית אינה זו שמסבירה מדוע הפריון גבוה דווקא בענפי היצוא ונמוך בענפים אחרים. מה שמסביר את הפריון הנמוך, קובעים החוקרים, הוא בעיקר רמת ההון האנושי של העובדים. במילים אחרות: עד כמה העובדים משכילים, מיומנים, יצירתיים, מסוגלים להפיק מהיכולות האישיות שלהם יותר.

העסק הזה הוא מעגל קסמים שלילי: ענפים שבהם יש פריון גבוה משלמים שכר גבוה יותר, ולכן מושכים אליהם עובדים משכילים יותר (למעט העובדים הלא מקצועיים, חוטבי העצים ושואבי המים). העובדים הלא משכילים יכולים לעבוד בעיקר בענפים אחרים, היכן שהפריון נמוך יותר, ומשום מה יש פחות ביקוש לעובדים משכילים, בין היתר בשביל לשלם להם פחות.

זה חלק אחד של המעגל. החלק השני קשור לבעלי ההון, אלה שמעסיקים את העובדים. ככל שהמעסיק יודע שיש לו אפשרות להעסיק עובדים בעלי הון אנושי נמוך, ולכן לשלם להם משכורות נמוכות, יש לו תמריץ קטן מאוד להשקיע במכונות ובציוד. הוא יודע שגם בלי ההשקעה הזו הוא יכול להעסיק כוח אדם זול, ולהוציא ממנו את אותה התפוקה (הנמוכה יחסית). אז בשביל מה להשקיע? וככל שבעלי ההון לא משקיעים, כך הפריון של העובדים נותר נמוך, ולכן גם השכר שלהם נמוך. וכך המעגל הזה מושלם (בנק ישראל ממליץ לשבור את המעגל על ידי מתן מענקים למעסיקים שמתחייבים להעלאות שכר ולהשקעה בהון האנושי).

תשומת לב מיוחדת צריך להפנות להשפעתו של חוק הגיוס החדש. לפי שר הכלכלה נפתלי בנט, באוגוסט אמורים כ־30 אלף אברכים לקבל פטור מיידי מגיוס לצה״ל ולאבד באחת את התמיכה מהמדינה, ולכן הם אמורים להיכנס לשוק העבודה. עוד כ־20 אלף חרדים צפויים להצטרף לשוק העבודה בארבע השנים הקרובות, כך על פי בנט.

בהנחה שחלק לא מבוטל מהחרדים אינו מצויד בכישורים ובהשכלה המתאימים לשוק העבודה המודרני, ואפילו אם משרד הכלכלה יצליח לספק להם הכשרות מקצועיות ברמה נאותה, הם צפויים להיקלט בעבודות שדורשות עובדים לא מיומנים, כלומר עבודות בשכר נמוך.

בשורה התחתונה, אם המדינה אכן תציף את שוק העבודה בבת אחת בעשרות אלפי עובדים בלתי מיומנים, שייקלטו בעבודות בשכר נמוך, הרי שפריון העבודה רק יפחת עוד יותר - כי התרומה לתוצר תהיה נמוכה מהגידול בשוק העבודה. צעד זה לכשעצמו צפוי להנציח את העבודות ברמות שכר נמוכות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על מה שיקרה לשיעור האבטלה, אם חלק ניכר מהחרדים האלה לא יצליחו למצוא עבודה.

7. השורה התחתונה

שוק העבודה נחצה לשניים. בנק ישראל כותב זאת במפורש: ״המשק הישראלי מתאפיין בדואליות. מצד אחד קיימים בו ענפי יצוא עתירי הון וחדשנות, ומצד שני ענפים שסובלים מנחיתות. נשאלת השאלה האם הדואליות הזו יוצאת דופן בעולם״. אחרי שחוקרי בנק ישראל בדקו את הנתונים מול מדינות ה־OECD, התברר שהתשובה היא כן: ישראל יוצאת דופן בכך. לפחות מול מדינות הארגון.

בואו נדבר רגע על מספרים. כמה אנשים מועסקים בישראל בענפים ה"טובים", אלה עם הפריון הגבוה, שבהם העובדים מייצרים הרבה ומשתכרים יפה? על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הענפים האלה מקיפים יחד בערך 5% מהעובדים. כן, 5%. בואו נהיה לארג׳ים, נגיד שפספסנו קצת, שצריך להוסיף פנימה ענפים נוספים שיש בהם כוח עבודה משכיל שמקבל משכורות נאות, כמו בתחום המשפטים, המחשבים והפיננסים, וננכה החוצה את כל עובדי המגזר הציבורי (שליש מהעובדים במשק) שלהם אין פריון (התפוקה שלהם שווה לשכר שלהם). אז יוצא שמדובר ב־20% מהעובדים במשק. אלה עדיין רק 20% מהעובדים שמקבלים שכר גבוה יחסית, משום שההשכלה שלהם גבוהה יחסית.

מה עם כל 80% האחרים? האם דינם לדשדש עד קץ הדורות במי האפסיים שבין השכר החציוני לשכר הממוצע במשק, שכר ששומר אותם רק כפסע מעל שכר העוני ולא הרבה יותר, בחרדה תמידית פן יקרה משהו לא צפוי: תאונה, מחלה, פיטורים בלתי הפיכים — ואז כל חייהם יתפרקו מבחינה כלכלית? מה עושים איתם?

לעובדים האלה אין כמעט דרך לפרוץ את המעגל. לרוב גם לא לילדים שלהם. אלא אם מגיעה איזו התערבות חיצונית בדמות תוכנית ממשלתית כלשהי (כמו תוכנית עתידים לקידום סטודנטים מהפריפריה לשירות הציבורי) או איזה פילנתרופ (דוגמת סטף ורטהיימר שהקים בתי ספר להכשרות מקצועיות).

ומה עם מי שהם מעל לשכר הממוצע במשק? האם להם יש לאן לשאוף מבחינת השכר שלהם? זה תלוי איך אתם רוצים לענות על השאלה. אם להסתכל על הנתונים היבשים של העשורים האחרונים, הרי שהתשובה היא לא, אף שהיא צריכה להיות כן.

בעשור האחרון הפריון של העובדים עלה (גם אם בקצב נמוך יותר מאשר במדינות ה־OECD). ועם זאת, השכר הריאלי של העובדים - כלומר, השכר שלהם אחרי שהורדנו ממנו את העלייה ביוקר המחיה - נשאר באותו מקום פחות או יותר. בקיצור, המשכורת שלהם לא עלתה אף שהם ייצרו יותר. זה לא חייב להיות ככה, זו אנומליה כלכלית, אבל ככה זה כבר לפחות עשור.

אבל רגע, אם העובדים ייצרו יותר, והשכר שלהם לא עלה בהתאם לעלייה בהיקף הייצור, לאן הלך הרווח? התשובה היא לבעלי ההון, כפי שמראה בבירור גרף אחר של בנק ישראל. אבל איך אמר האיש הכחול: זה כבר מסיפור אחר.