הפיל שבאמצע האופן ספייס

מאז אוקטובר שעבר, כבר חצי שנה ששיעור האבטלה בישראל נמוך מ־6%. מדובר בשיעור נמוך בקנה מידה היסטורי, וגם בהשוואה כמעט לכל מדינה מערבית אלה נתונים מופלאים. לפי החוקים המוכרים של העולם הישן, פחות מ־6% מובטלים משמעותו ביקוש גבוה לעובדים, עלייה מתמדת בשכר, שיפור בתנאים ומידה רבה של גמישות תעסוקתית מצד העובד, שיכול לבחור בעצמו את הג'וב שמתאים לו.

לכל הכתבות במוסף פסח של "כלכליסט", בנושא "עבודה אבודה", לחצו כאן

אלא שהחוקים הישנים אינם תקפים עוד. בסקר שערכנו עבור המוסף הזה התוודו 53% מהעובדים שהם לא ראו תוספת שכר בשלוש השנים האחרונות. 41% מהם לא ראו תוספת כבר שש שנים, מאז המשבר של 2008. שני שלישים מהעובדים לא מאמינים שיזכו לקידום מקצועי בשנה הקרובה, ויותר מ־60% מעריכים שמשכורתם לא תעלה בשנה הקרובה. יותר מזה, חלק גדול מהם בכלל חושש לבקש העלאת שכר, שמא ירגיז את הבוס.

איך הנתונים הללו מתיישבים אלה עם אלה? זהו, שהם לא. וההתנגשות ביניהם היא הנושא של המוסף הזה. הדיסוננס בין נתוני עבודה אופטימיים לבין עובדים במצב נואש כמעט הוא בעיה גדולה הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב במבט שטחי. אם להתנסח באופן מעט מוקצן, העבודה נגמרת. ואם לנסח במדויק, העבודה במובנה המוכר, של משרה עם מידה מסוימת של יציבות וביטחון ועם שכר שמאפשר חיים בכבוד, פשוט הולכת ונעלמת.

עבודה נהייתה עסק גרוע

הסיבות רבות, ומיד נגיע אליהן. אבל התוצאה שלהן אחת: חלק לא מבוטל מה"עובדים" היום נמצא במצב של חוסר ביטחון תעסוקתי עמוק. לא מדובר רק בחוסר ביטחון במובנו המוכר, של חשש מפיטורים בגלל עימות עם הבוס או מיתון כלכלי מתמשך. על אלה מתווסף חוסר ביטחון שנובע מהחשש שטכנולוגיה חדשה פשוט תייתר את הג'וב של ה"עובד". יותר מכך, היא עלולה לייתר את המקצוע, ואפילו את התחום כולו שבו הוא מוצא את פרנסתו. ואם לא תייתר את המקצוע, היא עלולה עדיין לייתר אותו אישית, כעובד, בוודאי מרגע שיחצה קו גיל מסוים.

אופן ספייס (ארכיון) צילום: shutterstock

ועל אלה מתווסף חוסר ביטחון שנובע מערעור מתמשך של יחסי עובד־מעביד במובנם הקלאסי. בעידן של מיקור־חוץ אגרסיבי, לעתים אינך יודע אפילו ממי לבקש שיימנע מלפטר אותך. מכאן קצר המרחק להפנמה של "עובדים" שהסיכוי ששכרם יעלה הוא אפסי. וזה שכר שממילא מבחינת רבים מהם כרגע בקושי מספיק לצורכיהם, והשינוי היחיד הצפוי בו הוא דחיקתו עוד קצת כלפי מטה.

וכאשר מעל כל אלה מרחפת ההבנה שאפילו אם כיום אתה נהנה משכר ראוי, החיסכון שתצבור לשנות הפרישה צפוי לא להספיק, התוצאה היא ערעור של מה שנחשב לאמת קיומית: היכולת להתבסס על המשרה שלך כדי שיתאפשר לך קיום בכבוד לאורך זמן. מאזן הכוחות בעולם העבודה השתבש לחלוטין, ועבודה פשוט נהייתה עסק גרוע עבור יותר מדי אנשים.

אם לא תעבוד, הרובוט יאכל אותך

מדובר בבעיה עמוקה וקריטית לחיי כולנו, ובכל זאת היא עדיין עניין חמקמק. מאוד קשה לשים את האצבע על המוקד שלה, פשוט משום שאין לה מוקד אחד אלא כמה וכמה מוקדים, שבצירוף נסיבות היסטורי מתנקזים לפרק זמן אחד.

בראיון מאלף בעמודים הבאים חושף פרופ' דיוויד וייל את תהליך ההתבקעות שעבר מקום העבודה. הוא מצביע על חדירה עמוקה של מיקור־החוץ כמעט לכל תחומי העיסוק, שבעקבותיה "תעסוקה כבר איננה מערכת יחסים ברורה בין מעסיק מוגדר לעובד".

וייל מראה כיצד מה שהתחיל בעובדי הניקיון, הגיע לנהגים ולמאבטחים ומשם למנהלי החשבונות, לפקידי הבנק, לעורכי הדין, למתכנתים ולמי לא. אינספור תפקידים שאפשר להוציא החוצה מהחברה לספק חיצוני, בשם היעילות, הגמישות והמיקוד. ובעולם כזה, שבו כל חברה שוכרת חברה אחרת כדי שתבצע את המשימות שלה, לחץ הרווחיות האדיר דוחק את השכר למטה ומוחק את ה"עובד" כפרסונה בעלת משמעות או ייחוד.

איור: יזהר כהן

הכלכלן ד"ר קרל פריי מאוקספורד חוקר את הטלטלה הטכנולוגית שחווה עולם העבודה. לפי חישוביו שאותם הוא מבהיר בכתבה במוסף, בתוך שני עשורים עשויים מחשבים, תוכנות ורובוטים להשתלט על 47% מהמשרות הקיימות. לכאורה מדובר במהפכות שמתרחשות בכל דור, אבל פריי מצביע על הבדל מהותי של המהפכה הנוכחית, והוא מגוון העיסוקים שמושפעים מהטכנולוגיה החדשה. זה לא רק החקלאות, למשל, שעברה שינוי דרמטי לפני מאה שנה, או התעשייה שעברה תהליך מיכון מואץ מאז אמצע המאה ה־20. "המגמות שאנחנו מדברים עליהן יכולות להשפיע על כל תחום", אומר פריי, "מתחבורה, דרך לוגיסטיקה, אדמיניסטרציה, פקידות ועד מקצועות שירות ומכירות. העבודות בכל המגזרים האלה בסכנה".

ברוכים הבאים לעידן משרות הזבל

התוצאה הבלתי נמנעת של תהליכי העומק הללו היא יותר ויותר משרות שאינן מספקות שכר ראוי לבעליהן. כפי שהעולם שבו משכורת אחת מספיקה למחיה של משפחה שלמה אינו קיים עוד, כך הולך ונעלם העולם שבו די בשתי משכורות למחיה של משפחה.

אינדיקציות לכך מהעולם יש למכביר: גידול מתמיד במשרות חלקיות, עבודות זמניות או סתם "מקג'ובס" - משרות נחותות שאינן מאפשרות קיום בכבוד ואינן טומנות בחובן סיכוי לקריירה ממשית או סתם לקידום. כשלושה רבעים מהמשרות שנוצרות בארצות הברית כיום משלמות שכר מינימום או מעט יותר. ברק אובמה בעצמו מבין שמדובר בקטסטרופה מתרגשת, והוא מנהל קמפיין נרחב להעלאת שכר המינימום. במקביל, הנשיא האמריקאי, שהגדיר את אי־השוויון כ"אתגר הגדול של תקופתנו", נפגש בעצמו עם ראשי התאגידים הגדולים וכמעט מתחנן כדי שישתכנעו להעלות את שכר המינימום.

אבל לא רק באמריקה. בשבוע שעבר, אחרי שנים ארוכות שבהן לא היו נתוני עומק על תמהיל המשרות בשוק העבודה הישראלי, פורסם סוף סוף מחקר שנערך על ידי ביטוח לאומי במשך עשור שלם, מ־2001 עד 2011. המחקר, שחתומים עליו ד"ר דני גוטליב ואסתר טולדנו, מאשש את נתוני האבטלה האופטימיים במובן זה שהוא אכן מצביע על גידול מתמיד בשיעור ההשתתפות בעבודה.

אלא שבו בזמן, המחקר מראה שהעובדים הללו מרוויחים שכר עלוב. הוא חושף, בין היתר, ששיעור הגברים היהודים (לא כולל חרדים) שמשתכרים פחות משכר מינימום זינק בעשור האחרון בכמעט 30%. המגמה הזאת תקפה גם בקרב נשים (יהודיות לא חרדיות), שמלכתחילה מרוויחות פחות מגברים. נתוני האבטלה היבשים סופרים את כל אלה כ"עובדים", אבל כל דמיון בינם לבין עובדים במובנם הישן הוא מקרי בהחלט. מהבחינה הזאת, נתוני האבטלה אינם רלבנטיים עוד. הם אינם הדרך המתאימה להתבונן במצוקת העבודה המודרנית.

אובר־קווליפייד זה תנאי הקבלה החדש

אל משרות הזבל הללו מידרדרים עוד ועוד "עובדים", שעד לא מזמן שרדו איכשהו בתוך הפלח המתכלה של מעמד הביניים. כדי לשרוד, הם נאלצים למצוא פתרונות דחק מגוונים: עבודה מהבית, משרה חלקית נוספת או יזמות אישית. בסקר שערכנו, 60% (!) העידו על תחושתם הסובייקטיבית ולפיה הם עובדים במשרה שהם "אובר־קווליפייד" ביחס אליה ולשכר שמשולם בה.

בראיון המסכם את המוסף הזה מצביע פרופ' עמוס ויצטום על מחקרים בבריטניה ובארצות הברית שמראים מגמה כזאת בדיוק: שיעור הולך וגדל של עובדים שכישוריהם גבוהים בהרבה מהדרוש למשרה שלהם - פשוט משום שלא נמצאה להם משרה אחרת. כל אלה עתידים להתגלגל בין משרות שלא יספקו אותם, מקצועית וכלכלית, ויתקשו להתקדם בשוק העבודה. וכך, אנחנו ממשיכים ללכת ל"עבודה", אבל במקביל העבודה הולכת מאיתנו.

איור: יזהר כהן

לשיטתו של ויצטום, שוק העבודה החופשי התחרותי אינו מייצר עוד התאמה בין צורכי העובדים לצורכי השוק. התוצאה המצערת היא ש"שוק העבודה לא יכול להביא לחלוקה מסודרת של העושר הלאומי". במילים פשוטות, שוק עבודה כל כך לא מותאם, שבו נתח העובדים מההכנסה הלאומית קטן ואילו הנתח של המעסיקים גדל, יוביל בהכרח להרחבה נוספת של הפערים החברתיים ולרמות אי־שוויון קיצוניות בהרבה מאלו ששוררות כיום.

זו גם תפיסתו של פרופ' טיילר קאוון, שחוזה החמרה של המצב. בספרו "Average is Over" קובע קאוון שאלה שלא יצליחו להצטרף לאליטה המתהווה בעמק הסיליקון ובאזורים דומים לו בעולם, פשוט יימחקו. או שאתה עם ה־15% שלמעלה, או שאתה למטה. מה שבאמצע לא ישרוד את עולם התעסוקה המשתנה. התוצאה היא חברה אזרחית של שתי שכבות נפרדות, שבה אם אינך בחור מבריק שיודע לתכנת או לסחור בבורסה, כנראה אכלת אותה.

עדיין אפשר לתקן

לא במקרה כשערכנו את המוסף הזה פנינו לכל כך הרבה חוקרים ואנשי מקצוע. צריך היה לאסוף הרבה אינדיקציות, ניתוחים ומסקנות מתחומי מחקר שונים, כדי לספק תמונה שלמה של בעיית "העבודה האבודה". רק שילוב יחד של כמה נקודות מבט מאפשר להרכיב את התמונה המלאה של הפיל הענק הזה, שעומד באמצע באופן ספייס ואיש לא מדבר עליו.

וחשוב לדבר עליו, משום שאף שמדובר בבעיה מאוד עמוקה ומורכבת, יש עדיין מה לעשות כדי לתקן. מחינוך שייצור עוד הזדמנויות, דרך חוקי עבודה מותאמים לתקופה ואכיפה שלהם באופן יעיל, ועד העלאת שכר המינימום או תמריצים למעסיקים בתמורה להגדלת שכר. כשברקע ממתינה סכנת אי־שוויון בממדים שטרם הכרנו, שווה לפחות לנסות.