הרגולטור הטיל הגבלות, אבל בצמרת חוגגים

תיקון 20 לחוק החברות מחייב דירקטוריונים של חברות ציבוריות להביא בחשבון את "היחס שבין תנאי ההעסקה של נושא המשרה לשכר שאר עובדי החברה" כשהם קובעים את מדיניות התגמול. בנוסף, התיקון תורם להגברת השקיפות בכך שנותן יותר משקל לדעת המיעוט, ומחייב את הדירקטוריון לחשוף את פערי השכר בפני האספה הכללית של בעלי המניות באם המיעוט מביע התנגדות למדיניות התגמול. אבל היצירתיות בהתייחסות לפערים האלו בדו"חות הכספיים של החברות מוכיחה שניסיונות הפיקוח על שכר הבכירים נכשלו לעת עתה.

לטבלה המלאה המשווה את שכר הבכירים בחברות הציבוריות לשכר עובדיהם לחצו כאן

פרויקט פערי השכר שנערך ב"כלכליסט" זו השנה השלישית ברצף מציג את מדד הפי - מדד יחסי שבודק פי כמה גבוה שכר הבכיר בחברה ציבורית משכר העובד הממוצע בה, ומאפשר להשוות בין חברות ולמדוד בקלות את אי השוויון בחלוקת הרווחים שלהן. ככל שערך הפי גבוה יותר, כך המנכ"ל גוזר קופון גדול יותר על בעלי המניות.

המנכ"ל שיגביל את עצמו

הפערים הללו צורמים במיוחד כאשר רואים שחמש מתוך עשר החברות שהציגו את פערי השכר הגדולים ביותר צמצמו את מצבת העובדים שלהן בשנה האחרונה. רשת פוקס מובילה אמנם עם פער של פי 109 בין שכרו של המנכ"ל הראל ויזל לבין השכר הממוצע בחברה, אך הפער קטן משמעותית ביחס לשנה שעברה, וזאת למרות שמצבת העובדים גדלה.

רוב העובדים ברשת מועסקים במשרות חלקיות ובשכר נמוך, ולכן נתון זה אמור לכאורה להוריד את השכר הממוצע ולהגדיל את הפער - והצמצום התרחש בעיקר הודות להפחתה בשכרו של ויזל. בכלל ביטוח נובעת הקפיצה האסטרונומית בשכרו של המנכ"ל איזי כהן נובעת בעיקר מכך שרשות המסים חייבה את החברה להציג את האופציות שניתנו לו בפריסה עד 2015. הפער מגיע במקביל לצמצום מצבת כוח האדם בחברה בכ־255 עובדים.

מדיניות התגמול החדשה של דלתא הובילה לכך שפער השכר בחברה עלה מפי 44 לפי 88. בשקלול עשר החברות שהציגו את מדד הפי הנמוך ביותר לא נכללו חברות ממשלתיות, שכן אלו מוגבלות בתקרת שכר על ידי הרגולטור ולכן בפערי השכר בהן אין כל בשורה. יחד איתן הוצאו מרשימת הזוכות גם חברות שבבעלות קיבוצים, שכן הבונוסים בחברות אלה אינם ניתנים לחישוב בצורה מדויקת מפני שחלקם עובר דרך הקיבוצים.

סביר לצפות מהרגולטורים ומהמחוקקים לאזור עוז ולפעול להגבלת הפערים. סביר גם לצפות מהגופים המוסדיים - שכבעלי מניות מיעוט בחברות הציבוריות ניתנה להם היכולת להגיב להחלטות הדירקטוריון - להרים קול התנגדות ולעשות את מה שכולנו משלמים להם עבורו - לשמור על הכסף שלנו. אבל האופטימיים עוד מוזמנים להאמין שיום אחד יקום המנכ"ל שיאמר: "לא מגיע לי לקבל פי 100 או אפילו פי 50 מהעובד הממוצע שלי, גם פחות מספיק לי", כי אין סיבה שעם הכניסה לתפקיד תאבד ההגינות.

רגולציה לא פתרה את הבעיה

פערי שכר הם נושא מדובר בשנים האחרונות ואף נעשו כמה ניסיונות לטפל בהם. המפקח על הבנקים דודו זקן הודיע ב־2013 שהוא מאמץ את הדירקטיבה האירופאית ומגביל את שכר הבכירים, כך שהבונוסים והאופציות שהם מקבלים יחד לא יעלו על 100% משכרם. גם המפקחת על שוק ההון דורית סלינגר מקדמת מהלך דומה שטיוטה שלו צריכה להתפרסם בקרוב. למרות ניסיונות אלה ואחרים - תוצאות בשטח עוד אין ושכר הבכירים רק עולה וגורר איתו הרחבת פערים עצומה.

בכנסת הקודמת הציעה ח"כ שלי יחימוביץ' מהעבודה להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות לעד פי 50 מהשכר הנמוך ביותר בחברה. באוגוסט 2013 הציע ח"כ איתן כבל מהעבודה הצעה דומה - להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות לעד פי 40 מהשכר הנמוך בחברה. שני הניסיונות לא צלחו.

תיקון 20 לחוק החברות אושר בכנסת בסוף 2012 וקבע כיצד יתבצע תהליך עיצוב מדיניות תגמול בחברות ציבוריות. במהותו, התיקון מגביר שקיפות בחברות , אך מאפשר לכל חברה להחליט אם האופציות והבונוסים של הבכירים הם חלק מעלות השכר שמשווים לשכר הממוצע. עובדי הקבלן שמצוינים בחוק אינם מוזכרים כחלק מהעובדים בדו"חות הכספיים של מרבית החברות, וזאת משום שעלותם לא נכללת בעלות שכר אלא בעלות שירותים. אילו היו נכנסים לחישוב, השכר הממוצע היה יורד והפי היה עולה. חופש הפעולה מבחינה זו של החברות מסביר את השוני הגדול בין פערי השכר שמצא "כלכליסט" לבין אלה שחלקן פרסמו באוגוסט 2013.

העובדים מועסקים במדינות מתפתחות והפערים גדולים

ניתן לטעון שהחברות האלה מפיקות תועלת כספית מכך שנתח גדול מעובדיהן מועסק בשכר נמוך, אך קשה לומר שאם חברה החליטה לפעול באפריקה, מזרח אירופה או המזרח הרחוק, היא אוטומטית הופכת למתחשבת פחות בעובדיה הזוטרים מאשר חברה שבחרה להישאר בגבולות ישראל. לכן הצגנו בנפרד את החברות שפערי השכר הגבוהים בהן נבעו מכך שאחוז ניכר מעובדיהן מועסק במדינות שבהן רמות השכר הנהוגות נמוכות משמעותית מבישראל.