"כשסירקתי את שערי לצד השני, אמא סטרה לי ואמרה: 'ככה היטלר הסתרק'"
אבי דיכטר, לשעבר ראש השב"כ והשר לביטחון פנים וכיום יו"ר הקרן לרווחת ניצולי השואה: "בימים האחרונים לחייו אמר לי אבי: 'סוף סוף אני רגוע. כל השנים פחדתי שחס וחלילה אצטרך לקבור בן'"
"חונכנו לאכול כל מה שיש בצלחת, בלי להשאיר אפילו פירור אחד; מי שהיה משאיר פירור היה מסתכן בנאום על חשיבותו בשואה. היינו חייבים לסיים ארוחה, גם אם לא היתה טעימה, כאילו הכלים הוצאו מהמדיח. היו דברים שאכלתי בניגוד לרצוני, ועד היום אני לא נוגע בהם, בננות למשל. באחד הבקרים שהתארגנתי בהם לבית הספר, בכיתה ה' בערך, סירקתי את השיער לצד השני, לא זה שהורגלתי אליו. לכמה רגעים אמא הסתכלה עליי במבט משונה, ואז סטרה לי ואמרה: 'ככה רק היטלר הסתרק, זה שבגללו אין לך סבא, סבתא ודודים'.
1966. אבי דיכטר (8) עם הוריו מלכה ויהושע ואחותו יעל בביקור משפחתי בקריית גת צילום רפרודוקציה: נמרוד גליקמן
"הוריי היו רגישים ודאגנים מאוד, אבל הדאגה שלהם היתה עמומה ולא קונקרטית, הם לא היו מודעים לסיכונים שבאמת לקחתי על עצמי - בסיירת מטכ"ל, בשב"כ. עם זאת, אני אסיר תודה על שהצליחו לשמור את הדאגה בתוך עצמם. הם רצו שאגדל כבן לניצולי שואה, אבל אני לא רציתי לגדול ככזה. כשהתגייסתי לצבא, הצעתי לאבא לעברת את שם המשפחה שלנו, כפי שהיה מקובל אז. הוא ענה לי: 'אמרו לחיים לסקוב: צריך שם עברי, תחליט - או רמטכ"ל או לסקוב; הוא היה גם רמטכ"ל וגם לסקוב'. מזל שלא שיניתי, כי אחרת לא הייתי סולח לעצמי.
"כשאבי יצא לפנסיה מצבו הבריאותי הידרדר מהר מאוד. כאב לי לראות איך אדם - דווקא בתקופה שבה יש לו זמן לעצמו - נאלץ לעבור טיפולים בבעיות גב ובשלב מסוים בסרטן. הוא נפטר שש שנים לאחר הפרישה. בימים האחרונים לחייו הוא אמר לי: 'סוף סוף אני רגוע. כל השנים פחדתי שחס וחלילה אצטרך לקבור בן'. לפני שנה בערך אמי לקתה בשבץ מוחי, ומצבה לא אפשר לה להיות מודעת למינוי שלי ליו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה. היא נפטרה לאחר כמה חודשים. אני בטוח שכשהיא יושבת עם הפולניות למעלה והן מדברות על הילדים שלהן, היא מספרת שהבן שלה, שהיה ראש השב"כ והשר לביטחון פנים, סוף סוף מכהן בתפקיד רציני, סוף סוף היא יודעת ממנו נחת".
