מי צריך אחריות חברתית כשיש תעודה

רשימת החברות שמחזיקות בתקן האחריות התאגידית הישראלי היא מפתיעה במיוחד: נמצאים שם שמות כמו החברה המרכזית למשקאות קלים שאינה מפרסמת דו"ח אחריות תאגידית, וחברות נוספות שאינן מפרסמות מידע חברתי וסביבתי לפי סטנדרטים בני־השוואה כמו התעשייה האווירית ותדיראן סוללות. גם חברת EIM Group מחזיקה בתקן, אך אין בנמצא מידע רלבנטי ביחס לביצועיה החברתיים והסביבתיים.

מה שהוביל למצב הזה הם הסטנדרטים של מכון התקנים, שחלקם סלחניים יותר מהסטנדרטים הבינלאומיים לאחריות חברתית. ב־2013 הוסיף מכון התקנים להגדרת האחריות הגמישה גם פרס: תקן 10000 של מכון התקנים, שאמור לסמן יישום סטנדרטים של אחריות חברתית, הוא כעת בר־התעדה. כלומר - החברות יכולות להתהדר בתעודה מיוחדת המעידה על כך שהן עומדות בהצלחה בדרישות התקן. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמעניקה תעודות לחברות על עמידה בתקן של אחריות תאגידית. וכך, בעוד היישום של אחריות תאגידית בישראל עדיין נמצא בחיתוליו, בכל נושא הענקת התעודות והאותות אנחנו מובילים על כולם.

ד"ר ליעד אורתר

מהו בעצם תקן 10000? מדובר בתקן שעקרונותיו משותפים לתקן 26000 של ISO - הארגון הבינלאומי לסטנדרטיזציה. מטרת שני התקנים הללו היא להגדיר אחריות סביבתית וחברתית בארגון. באתר מכון התקנים הישראלי נכתב כי "התקן הישראלי מציג גישה מערכתית לניהול אחריות חברתית ומאפשר התעדה לארגון המיישם אותו". בינתיים, באתר ISO מצוין במודגש בהגדרת תקן 26000 כי אין בו כל אפשרות לקבלת תעודה.

לא מחייבים למינימום של שקיפות

לפני כמה שבועות הגיעה למכון התקנים דרישה לא שגרתית - להפסיק מיידית את הענקת התעודות לחברות בתקן 10000. הסיבה: התקן עומד בסתירה לתקן הבינלאומי ISO 26000, שאינו מהווה בסיס להענקת תעודות, אלא רק מהווה "מסמך הנחיות ניהוליות". את הדרישה כתב ליעד אורתר, ראש תחום דיווחי קיימות במכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. בפנייתו כותב אורתר כי "אנו מבינים את הצורך של חברות רבות לפעול על פי מערך הנחיות נהיר אחד באשר ליישום אחריות חברתית, ואת רצונן של חברות אלה לדווח על פעילותן בתחום לציבור, לבעלי המניות וליתר מחזיקי העניין. עם זאת, בעינינו השאיפה לפישוט התהליכים אינה יכולה לבוא על חשבון התנהלות העולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של האחריות התאגידית, ובעיקר כוונתנו לאחריותיות ושקיפות".

למעשה, טוען אורתר, התקן אינו מחייב את החברות לשקיפות - עקרון יסוד בכל גישה של אחריות תאגידית. ואכן, שמונה החברות שהשלימו את התהליך של תקן 10000 אינן מפרסמות מידע חברתי וסביבתי לפי סטנדרטים מקובלים ואחידים. אורתר טוען כי פרסום מידע כזה לפי הסטנדרטים המקובלים - למשל של ארגון GRI העולמי - הוא תנאי בסיסי להתנעה של תהליכי אחריות תאגידית בארגונים, וכי יש לצפות מתקן מחייב בנושא שיחייב את החברות למינימום אחיד של דיווח תאגידי.

"אחריות חברתית של תאגידים היא תוצר מתמשך של דיאלוג עם מחזיקי העניין של התאגיד, אשר לומדים על פעילות הארגון באמצעות דו"ח ביצועים לא פיננסי (כלומר דו"ח קיימות או דו"ח אחריות תאגידית), ומגיבים לדברים באופן שהם מוצאים לנכון וביחס לנורמה החברתית", כותב אורתר. "ברגע שאנו מוציאים מהמשוואה את עקרונות האחריותיות והשקיפות, למעשה הוצאנו את כל העוקץ והתכלית החברתית/מוסרית שבאחריות חברתית של תאגידים וחבל".

ניר זיכלינסקי: "מכון התקנים מעניק תעודה מפני שחברות רוצות הכרה. אישור שהן פועלות לפי סטנדרט מסוים. בלי זה, זוהי רגולציה עצמית"

לא יישמו את הדרישות הבינלאומיות

הענקת התעודות במסגרת התקן היא שדרוג של התהליך, שעד 2013 לא העניק תעודות לחברות שסיימו אותו. החברה היחידה שנכנסה לתהליך קבלת התעודה היא EIM, כאשר חברות שהשלימו את התהליך לפי התקן הישן - החברה המרכזית למשקאות קלים, כרמל אולפינים, מגנזיה פריקלאס, רפאל, תדיראן סוללות, התעשייה האווירית ותרכובות ברום - לא קיבלו תעודה רשמית על כך, אף שהן מופיעות באתר מכון התקנים ככאלה שזכו לקבל את התקן. ניתן להניח כי בחודשים הקרובים יפנו חברות נוספות למכון התקנים כדי לקבל את התעודה מפני שהן "אחראיות חברתית", ואת התהליך הזה מנסה אורתר למנוע.

ניר זיכלינסקי, יו"ר ועדת המומחים של תקן 10000 של מכון התקנים ונשיא איגוד הדירקטורים, דוחה את הטענה כי התקן הישראלי אינו מחייב שקיפות. "כל חברה צריכה להתייחס לנושא הזה במסגרת התקן", אומר זיכלינסקי. עם זאת, אין דרישת מינימום לשקיפות בתקן עצמו, ולפי זיכלינסקי חברה שבוחרת לא להיות שקופה צריכה לנמק מדוע בחרה כן ומתי תאמץ סטנדרטים של שקיפות.

זיכלינסקי מסביר כי התקן הישראלי המקורי נולד לפני התקן הבינלאומי (תקן 10000 הוצג לראשונה ב־2007, תקן ISO 26000 ב־2010), ועורכי התקן הישראלי אף הציגו אותו בפני אנשי ISO העולמית לפני שהארגון הבינלאומי פרסם את התקן שלו, שאינו מאפשר קבלת תעודה. באתר מכון התקנים נכתב על הגרסה המעודכנת של תקן 10000 כי "זהו תקן ישראלי מקורי המתבסס על עקרונות התקן הבינלאומי ISO 26000 ועל המודל החדש לתקני ניהול של ISO". ועל אף כל אלה, בישראל לא יישמו את כל הדרישות של התקן הבינלאומי. לטענת זיכלינסקי, זאת משום שמדובר בדרישות מקיפות מדי שהחברות הישראליות לא יוכלו לעמוד בהן. מדוע, אם כן, להעניק תעודות על תקן שהוא פחות מקיף במהות ובבדיקות שהוא מחייב? "ההחלטה היתה של מכון התקנים, והבקשה לתעודות הגיעה מהשוק", אומר זיכלינסקי. "חברות רוצות הכרה. אישור שהן פועלות לפי סטנדרט מסוים. בלי זה, זוהי רגולציה עצמית".

רק 19% מהישראליות הגישו דו"ח אחריות

כך או כך, ההחלטה אם להעניק תעודות או לא היא החלטה של מכון התקנים - והמכון הישראלי שלנו בחר, לטוב ולרע, להיות המוביל העולמי בתחום, והמכון הראשון שמעניק תעודות על סטנדרטים של אחריות חברתית וסביבתית. האם זה

אומר שהחברות הישראליות הן המתקדמות בעולם בנושא זה ולכן זכאיות לתעודות? ממש לא, ועל כך יש הסכמה רחבה בקרב כל העוסקים בענף, וגם עדות מספרית: לפי סקר KPMG, שיעור של 19% מתוך 100 החברות הישראליות הגדולות בבורסה פרסמו דו"ח אחריות תאגידית כלשהו ב־2013, וזאת לעומת 93% מתוך 250 החברות הגדולות בעולם שפרסמו דו"ח אחריות תאגידית.

ממכון התקנים נמסר בתגובה: "ת"י 10000 לאחריות חברתית הוא תקן ישראלי מקורי שעל בסיסו נכתב התקן הבינלאומי ISO 26000. הוועדה הציבורית שהכינה את התקן הישראלי החליטה שהתקן יהיה בר־התעדה. EIM Group נמצאת כיום בתהליכי התעדה אך טרם אושרה. התקן דורש פרסום דו"ח חברתי רק לאחר ההתעדה. מכיוון שהחברה טרם אושרה, היא אינה מחויבת לפרסם למפרע".