"כשבישרתי לאמי ששוקי נהרג במלחמה היא אמרה: "לאבד בן קשה יותר מלאבד בעל"

נולדתי ב־1946, ולאחר שנתיים, במאי 1948, אבי אברהם גלבר נהרג במלחמת השחרור בקרב בלטרון. כשהייתי בת חמש אמי, רבקה, התחתנה מחדש, וגם לבעלה השני קראו אברהם, עובדה שהקלה עליי מאוד כשהייתי צריכה לכתוב את שם האב. שנה לאחר מכן נולד לי אח, ואחרי שש שנים - אחות. כשאחי שוקי היה בן 13 אמרתי לאמא שכדאי לספר לו שיש לי אב ביולוגי אחר, כי עדיף שישמע מאיתנו לפני שישמע מאחרים. כשהיא סיפרה לו הוא אמר: 'אל תגידי לאסתר שאני יודע, שלא תחשוב שאני אוהב אותה פחות'. אף אחד בבית הספר לא ידע על אבי הביולוגי. לא הדחקתי שום דבר, הכל היה ברור מאוד בבית, אבל לא רציתי שיראו אותי כאחות חורגת של אחיי ולא רציתי לעורר שאלות בחוץ. כשמלאו לי 60 הבנתי מה הדבר הכי גדול שאמי עשתה עבורי: היא נתנה לי ילדות נורמלית, גדלתי בבית נורמלי, אף אחד לא ריחם עליי, ואני לא ריחמתי על עצמי.

"הוריי היו זוג מקסים שלא ידע לנהל את כספו ותמיד היה באוברדרפט. את הכישרון שלי בחשבון קיבלתי ככל הנראה מאבי הביולוגי, כי הוריי היו גרועים בזה. גדלתי בתקופה שבה כל קנייה במכולת נרשמה בפנקס, ובסוף החודש היו עושים חשבון.

1963. אסתר לבנון, בת 17 (משמאל), עם אביה המאמץ אברהם אהרנברג, אמה רבקה, אחיה שוקי ואחותה הדס צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

מגיל צעיר היה ברור לי שבחשבונות בבית עדיף שאני אטפל. מישהו הרי היה צריך להיות המבוגר האחראי.

"היה לי קשר בלתי רגיל עם סבי מצד אבי הביולוגי, שהיה אדם קשה מאוד לכולם - עד שזה הגיע אליי. הייתי הנכדה המועדפת עליו, ובגיל שש הוא אמר לי: 'כשתלכי לאוניברסיטה אני אממן לך את הלימודים'. נדרשו לי 30 שנה כדי להבין שהמשפט הזה התווה לי מסלול חיים. אמא סיפרה לי באחד הימים: 'סבא נהג לריב הרבה עם אבא שלך, אחרי שהוא מת הוא מתפייס איתו דרכך'.

"כשאחי היה בן 21 הוא נהרג במלחמת יום כיפור. את ההודעה על כך קיבלתי כשביד אחת אני מחזיקה את השפופרת וביד השנייה תינוק. מנהלת בית הספר שאמי עבדה בו התקשרה אליי כי לא הצליחה להשיג את אמי. היא אמרה לי 'את בחורה חזקה', וסיפרה לי שאחי נהרג כמה שעות אחרי שהכריזו על הפסקת אש. באותו בוקר אחי הספיק לשלוח גלויה: 'רק עכשיו שמענו על הפסקת האש, מקווה שכשאייל (בני) יגדל כבר לא יהיו מלחמות'.

"התקשרתי לאמי ודיברנו שיחת סרק רק כדי שאדע שחזרה הביתה. ביקשתי מהמנהלת שישלחו איתי רופא ואחות, וכשאמרו לי שאמא שלי חזקה, אמרתי: 'אבל היא עוברת את זה בפעם השנייה'. לאחר שבישרתי לה לחץ הדם שלה טס לשמים והיא פונתה למיון. כששכבה שם אמרה לי: 'תדעי שלאבד בן הרבה יותר קשה מלאבד בעל'. לקחתי אותה לשבעה בבית שלי, והיתרון הוא שהיה שם תינוק, שתמיד רוצים לצחוק איתו. את אבי, שממנו היא נפרדה שנה קודם, היינו יוצאות לבקר בערבי השבעה.

"ביום השמיני אמא קמה ואמרה 'אני חוזרת ללמד, כי אם לא אעשה את זה עכשיו, לא אעשה את זה אף פעם', ויצאה לבית הספר. במהלך השבעה שמעתי אותה מנהלת שיחה עם חמותי בנושא 'למה אסתר לא בוכה'. אמי השיבה: 'היא לא בוכה כי היא צריכה להחזיק את כולם. אף אחד לא יודע מה קורה כשנסגרת דלת חדר השינה שלה'. כשמישהו צריך לטפל בעניינים אין לוקסוס לשבת ולבכות. אני יודעת שאני חזקה, אבל אוי למי שאומר לי מאז 'את בחורה חזקה', זה תמיד מזכיר לי את היום הנורא ההוא".