כששאלתי את אבא על מוות הוא היה מבטיח לי: "עד שתגדל, המשיח יגיע ואיש לא ימות. כולם יקומו לתחייה"

"נולדתי בטעות, הילד ה־12 להורים שעלו בשנות החמישים מעיראק. אמי נעימה נכנסה להיריון איתי חמש שנים לאחר שאחותי נישאה וניסתה להביא ילדים ללא הצלחה, ולכן מבחינתה ההיריון הזה היה ממש בושה. כפר סבא של אז היתה שכונתית מאוד, והיה נראה כאילו אמי זורה לבת שלה מלח על הפצעים. אמא רצתה להפיל, ניסתה לפגוע בבטן שלה ולגרום להפלה לבד, אבל לא הצליחה.

"כל מה שבדרך כלל ילדים עושים עם ההורים שלהם, איתי עשו האחים שלי: אסיפות הורים, סרטים, מסיבות יום הולדת. ההורים שימשו עבורי יותר דמויות של סבא וסבתא - כשהגעתי לכיתה א' אבא היה בן 60 ואמא בת 52. לאבי נסים היה מפעל לסוכר וסיטונאות מזון, ואמא עזרה לו בחנות והיתה עקרת בית.

1978. רונן לוי, בן 13, עם הוריו נעימה וניסים בבר המצווה שלו בכפר סבא

"גדלנו בבית בן ארבעה חדרים: חדר להורים, חדר לבנים, חדר לבנות וסלון. עד גיל 14 ישנתי עם אחי באותה המיטה, ראש לרגליים. אני זוכר את השמחה שלי כשאחד האחים התחתן והתפנתה מיטה שאוכל לישון בה לבד בלי להריח כפות רגליים. זה היה כמו לזכות בלוטו.

"כשהייתי בן חמש, מוקדם בבוקר יום אחד, כשהכינו אותי לגן, הגיעו חיילים לביתנו. אני זוכר שפתאום שמעתי צעקות וראיתי את אמא מתעלפת. הודיעו לה שאחי צבי נהרג בתאונת אימונים. בשנים שלאחר מכן לא ראיתי אותה שמחה. כשהיא ישבה לבד והצצתי בה מהחלון, ראיתי שהיא מתחילה לבכות. 'החיים שלי כבר לא חיים. אני חיה רק בשבילכם', היא היתה אומרת. אבא 'חצי' חזר בתשובה והיה מהדתיים שהולכים לבית הכנסת בשבת אבל גם צופים בטלוויזיה. כשהייתי שואל אותו שאלות של ילדים על מוות הוא תמיד אמר: 'עד שתגדל, המשיח יגיע ואף אחד לא ימות, כולם יקומו לתחייה'. מתוך רצון להקל עליי הוא הטעה אותי, וכשהתפכחתי לקחתי את זה קשה מהרגיל, כי תמיד האמנתי לאבא שלי.

"הייתי הפרחח בין האחים, היחיד שעישן, שמרד. אבא תמיד אמר: 'אם לא תיקח את עצמך בידיים, תהיה פושע'. הוא נפטר בן 75, כשהשתחררתי מהצבא. 12 שנה אחר כך אמר לי אחיו, כמה ימים לפני שמת: 'אבא היה גאה לראות אותך היום'. עמד לי על קצה הלשון לבקש ממנו: 'אם תפגוש את אבא, ספר לו מה קורה איתי', אבל לא העזתי להגיד את זה. זה היה נראה לי חצוף מדי".