חקר ביצועים: השבוע של ביל גייטס, נוחי דנקנר ופיליפ סימור הופמן

המייסד כבר לא יו"ר

מיקרוסופט הודיעה השבוע על מינוי מנכ"ל חדש, סאטיה נדלה, והכריזה שביל גייטס יעזוב את תפקיד היו"ר, יתמנה ליועץ טכנולוגי ויקדיש יותר זמן לחברה. התוספת הזאת היא סוג של מסך עשן שנועד להסתיר את הבשורה האמיתית: גייטס בדרכו החוצה. האיש שמוביל את מיקרוסופט מאז הוקמה, ב־1975, עוסק בשנים האחרונות בעיקר בפעילות הפילנתרופית שלו. מוצרים חדשים לא מעניינים אותו, רק עצירת העוני, המחלות והרעב ברחבי העולם. כך שחרף ההצהרות שנועדו להרגיע את הלקוחות והשוק, השינוי הנוכחי בדירקטוריון הוא דרכה של מיקרוסופט להכין את השטח, בהדרגה, לפרידה הסופית מהאב המייסד.

עומר כביר

ביל גייטס צילום: בלומברג

יוטיוב - כשרק הכסף מדבר

יוטיוב חולל מהפכה בצריכת התוכן. יוטיוב גם היה אתר מגניב, שחולל תופעות רשת אדירות, מרתקות, מצחיקות, מעשירות. אבל שום דבר לא יכול להישאר מגניב לאורך זמן, הכל צריך להיכנע בסוף להיגיון הקר של המספרים. בחודשים האחרונים התבוסה הזאת מורגשת היטב ביוטיוב. לפי דו"חות גוגל, שמחזיקה ביוטיוב, הפרסומות נמכרות בפחות כסף מרבעון לרבעון, מה שמטווח את אתר הווידיאו משני כיוונים. האחד הוא הצפת הפרסומות, שפוגעת בחוויית הצפייה. השני הוא הירידה בהכנסות של יוצרי התכנים, שפוגעת בכוכבים הקיימים ומונעת צמיחת להיטים חדשים. במילים אחרות, גם אם בינתיים הרוב מקטרים ונשארים, חוקי הרווח וההפסד מתחילים להרחיק מיוטיוב גם את הגולשים וגם את היוצרים.

דור צח

מ"מטריקס" לקיה - פרסומות הסופרבול

אחת הפרסומות הבולטות בסופרבול השבוע היתה למכונית היוקרה החדשה של קיה. לורנס פישבורן מופיע בה כדמות המפורסמת ביותר שגילם, מורפיוס מ"מטריקס", ומציע לזוג בורגנים אמריקאי לבחור בין מפתח למכונית היוקרה שלהם ומפתח למכונית היוקרה של קיה, משל הציע לקיאנו ריבס כדור כחול או כדור אדום. הם בוחרים בקיה, והוא שר להם אופרה. "מטריקס" הוא אחד הסרטים האנטי־קפיטליסטים הבולטים בעשורים האחרונים, ומורפיוס הוא המפקד שמוביל את המאבק ב"מערכת". לגייס אותו לפרסומת, ועוד כזאת שמוכרת מכוניות יוקרה, ועוד בסופרבול, זה כנראה הדבר הכי קפיטליסטי שאפשר לעשות, כמו ניצחון מוחלט של השיטה. בסופרבול הבא כנראה נקבל טיילור דרדן מ"מועדון קרב" בפרסומת לאיקאה.

אוריאל דסקל

שאלה של בחירה

ערעור על אובדן אי.די.בי

הערעור שהגיש השבוע נוחי דנקנר בעקבות אובדן השליטה באי.די.בי מגלגל לפתחו של בית המשפט העליון החלטה עקרונית גדולה בהרבה מההחלטה על עתיד השליטה בקונצרן. בית המשפט בעצם יידרש להכריע אם נושים של חברה יכולים להציע הסדר חוב משלהם, או שהם יכולים רק לדחות או לאשר את ההסדר שמציעים בעלי החברה. דנקנר איבד את השליטה במשמרת של השופט איתן אורנשטיין, שדוגל בגישה הראשונה, ולא בזו של ורדה אלשיך, שהעניקה יותר כוח לבעלים. אבל גם אם לא תהיה לו חברה, דנקנר עוד יהיה חתום על תקדים חשוב: פסיקת בית המשפט בערעורו אמורה להתוות שביל עתידי ברור להמשך דרכם של בעלי החברות ומחזיקי האג"ח, ולהבהיר בידי מי הזכות לקבוע את סדר היום במקרה של שמיטת חוב.

נעמה סיקולר

האוזר צריך לגמול את השוק

יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר חייב לפתוח בסדנת גמילה: זה הזמן לנקות את השוק המקומי מההרגל הרע, המזיק ממש, של עסקאות בעלי עניין. לאורך השנים רק עסקאות ספורות כאלו היטיבו עם הציבור ולא רק עם בעלי העניין; ברוב המקרים בעל הבית פשוט מוכר לציבור נכס במחיר גבוה מערכו האמיתי. זה קרה כשנוחי דנקנר רצה להיפטר מישראייר ומהחובות האישיים שבאו איתה, זה קרה כשצים החכירה למשפחת עופר אוניות במחירים מופרזים, וזה קרה השבוע כשכמה חברות קטנות הודיעו על הכנסת פעילות פרטית לתוך הישות הציבורית. הן שוב הציגו את זה כמהלך לטובת הציבור, שוב דיברו על סינרגיה, ושוב זה כנראה ייגמר בטרגדיה, לפחות מבחינת הכסף הציבורי.

גולן פרידנפלד

שמואל האוזר צילום: עמית שעל

גזל דמי הניהול נמשך

מדינת ישראל מנפיקה איגרות חוב שאותן היא מוכרת רק לקרנות הפנסיה תמורת ריבית מובטחת של 4.86% בשנה. קרנות הפנסיה חייבות לרכוש את האג"ח האלה ולהשקיע בהן 30% מכספי הציבור שהן מנהלות. עקרונית, יופי של דבר: שליש מהכסף שלנו מניב תשואה מובטחת. עקרונית, אנחנו גם משלמים על זה - למדינה זה עולה 3-2.5 מיליארד שקל בשנה מכספי משלם המסים. הבעיה היא שאנחנו משלמים על זה פעמיים, כי קרנות הפנסיה גובות דמי ניהול גם על הכסף הזה. הן לא מנהלות שם כלום - שיעור הסכום המושקע מחויב על פי חוק, התשואה ידועה, אין מה לעשות - אבל לוקחות כסף על הכלום הזה. עוד משימה דחופה על שולחנה העמוס של דורית סלינגר, הממונה הטרייה על שוק ההון.

שאול אמסטרדמסקי

חשד להרצת מניות

משה גולדמן חשוד כי הריץ מניות כשהיה מנהל ההשקעות הראשי של קופת הגמל הגדולה גדיש של בית ההשקעות פסגות. עם התפוצצות הפרשה ניסה פסגות לשדר מסר מרגיע: הפגיעה בעמיתים מזערית, וגם אם המעשים יוכחו כנכונים - יש ביטוח, והעמיתים יפוצו. אבל אין שום דבר מרגיע בפרשה הזאת. כל עבירה או חשד לעבירה שנחשפים מזכירים היטב שיש כנראה לא מעט עבירות שנותרות במחשכים, ואולי עולות לחוסכים הרבה יותר מ־11 מיליון שקל. התזכורת הזאת גם מכרסמת כל הזמן באמון של הציבור במי שמנהלים לו את הכסף, ובלי האמון הזה - מתערערת השיטה הפנסיונית כולה.

אתי אפללו

משה גולדמן צילום: אוראל כהן

השחקן המוערך מת

לפני כשנתיים זכיתי לראות את פיליפ סימור הופמן בתפקיד נדיר בברודווי, כווילי לומן ב"מותו של סוכן". בניגוד לדמות שגילם אי אפשר היה שלא לתת להופמן את מלוא תשומת הלב. הוא דשדש אל מרכז הבמה בכתפיים שחוחות, הניח את מזוודותיו ושאב את הקהל למחזה באנחה של אדם מובס, ששבה והדהדה השבוע. ביציאה מהתיאטרון, העולם בחוץ נראה כהצגה; הופמן פשוט ניחן ביכולת הנדירה, האדירה, לחולל את הקסם שמחליף את המציאות בבדיה. אותה היכולת בגדה בלומן, איש המכירות (גם זה סוג של שחקן), אדם שנישא על גבי חיוך ונעליים מבהיקות. לומן חי את חייו לאור פיסות מזוקקות של הבדיה האמריקאית הגדולה. למשל, "אם מחבבים אותך, לעולם לא יחסר לך דבר". הפער בין הבדיה למציאות הרג את לומן על הבמה שוב ושוב. עכשיו גם את הופמן.

אורי פסובסקי